בעיני ילד פלסטיני | מחסוםווטש
אורנית, מהצד הזה של הגדר

בעיני ילד פלסטיני

ציונה שניר

פורסם ב"הארץ " מדור דעות 11/9/2016

לארי שביט שלום רב,

חרף התמיהה שלי על דרישתך להכיר בישראל כמדינה יהודית 68 שנים לאחר שהוכרה על ידי כל העולם ככזו ("אני אשם", "הארץ", 25.8), אין בכוונתי להיכנס לדיון הזה. ברצוני להתרכז רק במשפט אחד במאמרך: "כאשר כל ילד פלסטיני בדהיישה וכל ילד פלסטיני בבלאטה יידעו שיש עם יהודי שכן, שהוא בעל זכויות בארץ — השלום יתחיל". זאת מכיוון שהילדים של היום יהיו המבוגרים של מחר.

ובכן, רציתי לספר לך משהו על מה שיודע ילד פלסטיני על העם היהודי. היהודי היחיד שילד בדהיישה או בבלאטה מכיר הוא החייל, שבמקרה הטוב עומד מולו בנשק שלוף ובמקרה הפחות טוב יורה רימוני גז, כדורי גומי או עופרת, מעיר אותו משנתו באישון לילה ומשפיל את הוריו, וכל זאת בסביבה שבה שולטים עוני מנוול והעדר תקווה.

ילד פלסטיני בקוסרא, גאלוד, פרעון, בורין, מדמא או יאנון זוכה להכיר יהודי נוסף — המתנחל. זה השורף את המכוניות ביישובו, עוקר עצים, הורס גדרות ומשליך רימוני עשן לתוך חדרו. ילדים פלסטינים אחרים רואה את הבולדוזרים של מדינת ישראל עוקרים את מטע הזיתים או השקדים שטיפחו אבותיהם באהבה במשך שנים, ועל הריסותיו מכשירים את הקרקע להרחבת ההתנחלות, שכבר יושבת על אדמת משפחתו.

ואם הילד הפלסטיני הוא בדואי שנולד בבקעת הירדן, הוא רואה איך בולדוזר, שנשלח על ידי המדינה היהודית, הורס את אוהל מגוריו ומשאיר אותו חשוף לקרני השמש בחום של 48 מעלות על אדמה ללא צל. לפעמים, כמו שקרה לאברהים בן השש מפסאיל לפני כמה שבועות, הוא נזקק לאשפוז לאחר שלקה במכת שמש. כאשר ילד אחר מן הבקעה גדל ומתכונן לחתונתו, בא הבולדוזר היהודי והורס את הסככה שאביו בנה כדי שתשמש כאולם חתונות ותצל על האורחים מפני השמש היוקדת. אירוע כזה התרחש רק לפני ימים ספורים.

לעתים קרובות ילד בדואי בבקעה גם יודע, שאינו יכול לפתוח ברז מיםinfo-icon ולהרוות את צמאונו כי אין מים בצנרת, ואם לא הגיע מכל המים שאביו שילם עליו מחיר מופקע, ואין בקבוקי מים — הוא יישאר צמא. אביו או סבו בוודאי מספרים לו כי פעם גידלו ירקות, אך עכשיו לא רק שאין מים להשקיה, אפילו לרחצה אין די מים. הילד היהודי בהתנחלות הסמוכה, לעומתו, משחק בצל עצים מוריקים או משתכשך בבריכת שחייה, אף על פי שמשפחתו של הילד הבדואי גרה באזור שנים רבות לפני שהגיעו אליו היהודים.

אם הילד הפלסטיני חי בכפר דומא, הוא עובר מדי יום ליד הריסות ביתם של סעד דוואבשה, אשתו ריהאם ותינוקם עלי ומתמלא בחרדה שמא נער יהודי, כנראה שכן המתגורר במאחז בלתי חוקי, יבוא באישון לילה וישרוף אותו ואת משפחתו, כפי שחבריו שרפו למוות את משפחת דוואבשה.

להוריו של הילד הפלסטיני אין אפשרות לגייס חיילים שישמרו על ביתו, מפני שהם נתונים תחת כיבוש. והצבא הכובש, שלכאורה, על פי חוקי הכיבוש, היה אמור לשמור עליו, אינו ממלא את חובתו. לכן הילד בדומא מרגיש שאפילו הוריו לא יכולים להגן עליו.

ואתה, ארי שביט, יושב לך ספון בביתך הממוזג ודורש מן הילד הפלסטיני, משולל זכויות האדם הבסיסיות בארצו שלו, מן הילד, שכך נראים מפגשיו היומיומיים עם בני העם היהודי, "לדעת שיש עם יהודי שכן, שהוא בעל זכויות בארץ". הלוא לא זו בלבד שדה פקטו השלטון במדינה שלך אינו מכיר בזכויותיו הלאומיות של הילד הזה — רבים מתוכו, וגם בשלטון, אפילו לא מכירים בו כאדם.

רק ילדים פלסטינים מעטים פוגשים יהודים בנסיבות חיוביות מבחינתם. יהודים המביאים קורטוב של אור לחייהם. אנשים כמו האב השכול בומה ענבר, המביא בגדים לילדי דהיישה ומוביל ילדים חולים לבית החולים, בין שאר מעשיו הנדיבים; כמו חברי "לוחמים לשלום", המסייעים בהקמת סככה מוצלת ופינת משחקים לילדים הנצלים בחום הבקעה (גם את אלה הבולדוזר היהודי הורס לא פעם); כמו פורום המשפחות השכולות, המכיר בכאב ההדדי של בני שני העמים; או כמו נשות הים חברות מחסום ווטש, שלוקחות ילדים פלסטינים ליום כיף בים, עניין שגרתי בשביל ילדים יהודים, וחוויה נדירה בשביל ילדים פלסטינים.

הכותבת היא חברת מחסום ווטש, מרצה בדימוס במכללת סמינר הקיבוצים