בתי משפט צבאיים בשטחים הכבושים (2019 א.פ.)

אביגדור פלדמן

בית המשפט הצבאי בשטחים הכבושים הוא אנומליה שבתנאים רגילים הטבע היה דוחה אותה בלי היסוס. היא לא הייתה עוברת את הרף הנמוך ביותר של ברירה טבעית. שכניה היו טורפים אותה ומכחידים אותה כדרך שנכחדו הדגים חסרי הסנפירים, האריות חסרי השיניים, הקופים שאינם מסוגלים לדלג מענף לענף. בתי המשפט הצבאיים שרדו כי השטחים הכבושים הם בועה ששוררים בה תנאי חיים שאינם דומים לשום מקום אחר בעולם – יושביהם נושמים דו-תחמוצת הפחמן, ובמקום מים נקווה באגמיהם דם שאינו נקרש.

המדינה כבשה את השטחים במלחמה ומחזיקה בהם בכוח הנשק, ואין כל משמעות לשאלה אם השטחים, כולם או רובם, הובטחו לעם ישראל, וכל מי שהחזיק בהם בשלושת אלפי השנים האחרונות היה פולש ומסיג גבול – טענה שהכירה בה אפילו ועדה בראשות שופט עליון. אם הם אכן שלנו, מה הבסיס החוקי להקמת בתי משפט צבאיים לא על פי חוק של הכנסת, אלא על פי פקודה וצווים של המפקדים הצבאיים של האזור? הכנסת אינה יודעת שבשטחים "שלנו" יש בתי משפט צבאיים שכבר דנו אנשים לעשרות אלפי שנות מאסר. מאיר שמגר, נשיא בית המשפט העליון לשעבר,  ידע היטב שאם נשלול מהשטחים את מעמד "הכבושים", או "המוחזקים", תישמט הקרקע המשפטית המחזיקה בהם והם יידרדרו לתהום של אין משפט. לכן אסר על המדינה לטעון שאלה אינם שטחים כבושים, או שלבג"ץ אין סמכות לפקח על חוקיותם לפי כללי המשפט הבינלאומי.

בתי משפט צבאיים הוקמו על ידי מפקדים צבאיים של האזור, לא על פי חקיקה ישראלית אלא מכוח המשפט הבינלאומי, המכיר בזכותה המוגבלת של מדינה כובשת להקים בתי משפט צבאיים ולחוקק חקיקה ביטחונית הנוגעת לניהול השטח, ובכלל זה כמובן תחיקת ביטחון שנועדה להגן על החיילים ועל תושבי השטח הכבוש. לכן, החוק שבתי המשפט הצבאיים פועלים על פיו הוא חוק של המפקד הצבאי של האזור, ולא חוק שחוקק בית הנבחרים. המפקד הצבאי רשאי לחוקק כל חוק שעולה על דעתו הנוגע לניהול השטחים, אלא שהשטחים הכבושים מזמן הפליגו אל מעבר לאופק של המשפט הבינלאומי, היוצא מתוך הנחה ברורה שמעמדם הוא זמני עד להסדר פוליטי, כזה או אחר, סיפוח, או החזרה למדינה שהחזיקה בהם. מדינת ישראל נהנית מהסמכויות הניתנות לתקופת ביניים למדינה כובשת, אך מצד אחר היא מתעלמת מעמדה חד-משמעית של המשפט הבינלאומי, הקובעת שסמכות החקיקה והשיפוט והשליטה הצבאית הן סמכויות זמניות שנועדו לתקופת מעבר קצרה - ממלחמה עד להסדר פוליטי. מה שמתרחש בשטחים הכבושים – שליטה צבאית ושליטה משפטית – הוא שערורייה משפטית שלא הייתה כמותה לפחות מאז מלחמת העולם הראשונה.

אין פורום משפטי אחד העוסק במשפט הבינלאומי ואין מומחה אחד למשפט הבינלאומי המכירים בסטטוס של שטחים כבושים הנמשך יותר מחמישים שנה. הגיעה העת לעמת את בית המשפט הצבאי בשטחים עם שאלת הבסיס החוקי לתפקודו. ועוד שאלה שנשאלת בשטחים הכבושים: מדוע מתנחלים אינם כפופים לשיפוט בתי המשפט הצבאיים?

מאחר שהתשתית המשפטית של החקיקה והשיפוט בשטחים צנחה לתהום לפני עשרות שנים, מרגע שהתברר שאין כל כוונה להגיע להסדר פוליטי ותושבי השטחים הכבושים נולדים ומתים במקום שבו ניטלה מהם לחלוטין כל זכות לשלוט בחייהם, לכונן זהות, לבחור בשיטה פוליטית או בשיטה כלכלית - כל ניסיון להחזיר לעצמם שמץ של חירות עלול להיתפס כמעשה טרור שיביא אותם לבית המשפט הצבאי ולהענשתם, על פי תחיקת הביטחון, בעשרות שנות מאסר.

המפקד הצבאי הוא המחוקק הבלעדי של השטחים. חוקיו אמנם נתונים לביקורת בג"ץ, אך זה אינו נוטה להתערב בהם. לכן יכול המפקד הצבאי לשנות את חוקיו שלו כמעט ללא הפרעה – לטעת שיחים קוצניים, צמחים רעילים ועשבים שוטים בכל מקום שיבחר בחלל המשפטי של השטחים הכבושים. כך צמח לו, בחמישים ושתיים השנים של כיבוש, ג'ונגל נורמטיבי סבוך ומסוכן של הוראות, צווים, פקודות והכרזות, המתפרסמים – כדי לצאת ידי חובת פרסום – בכל מיני פרסומים אזוטריים של הפרקליטות הצבאית, לרוב רק בעברית, ואשר הגישה אליהם באינטרנט קשה בערך כמו הגישה לחשבונות בנק חסוים בפנמה. היא אפשרית, אבל מסובכת מאוד. הנכנס לג'ונגל של הצווים המחייבים בשטחים רצוי שישכור מורה דרך מנוסה, לאו דווקא תושב האזור, אלא מדריך מן החוץ, רצוי איש הפרקליטות לשעבר, שלאחר שפרש מתפקידו כתובע החל להגן על תושבי האזור - ו"המחבל המסוכן" נהפך ל"מרשי שלא התכוון להרע לאיש". היוצא בגפו אל ג'ונגל הוראות המפקד הצבאי מסתכן באובדן דרך, עד שהוא נכנע ומוליך עצמו, בכוחותיו האחרונים, לבית המשפט הצבאי, שנדמה לו, לתייר שכוחו תש וראייתו היטשטשה, כנווה מדבר, כמעיין של מים זכים.

מובן שזו הזיה נסלחת למי שניסה בעצמו להבקיע דרך חדשה במשפט המורעל של השטחים. בתי המשפט הצבאיים אינם נווה מדבר מוצל בארץ לוהטת, אלא מאורתה של חיית טרף. השופטים בבתי המשפט הצבאיים הם אנשי צבא. הצבא הוא שבוחר אותם. אין ועדה למינוי שופטים הבוחנת את כישוריהם. השיפוט נמסר ברוב המקרים לתובעים צבאיים, שהמינוי לשיפוט הוא דרך טבעית לקידומם הצבאי. אין להם כל הגנה על משרתם ותפקידם, והאפשרות שיוחזרו לדרגת תובעים, או יתמנו לתפקידים אחרים, כמו קצין שלישות, בקצֶהָ של ממלכת הצבא, היא איום התלוי מעל ראשם.

נאשמים בעבירות חמורות, לרבות אלה הנושאות עונשים של מוות או מאסר עולם, נשפטים על ידי הרכב של שלושה שופטים. עד 2002 רק אחד מהם היה המשפטאי, השופט שיש לו הכשרה משפטית, והאחרים היו קצינים, חסרי כל השכלה או ידע משפטי, ועל כן נטו כמעט תמיד להישמע לשופט המשפטאי כמי שיודע את החוק ואילו להם אין כל מושג. מ-2002 כל השופטים הם משפטנים – לעתים קרובות אחד או שניים הם עורכי דין במילואים חסרי ידע ממשי במשפט הפלילי. השופט במילואים יושב באחד ממגדלי המשרדים כשיום אחד נוחתת על שולחנו מעטפה חתומה בחותם המשולש הצה"לי. הוא נקרא למילואים וליבו עולץ בקרבו: החריגה הנעימה מהשגרה, המדים שאומנם מתפוצצים על הכרס אך מעניקים תחושה של צעירוּת, הצעדים מהכניסה לבית המשפט עד לכס השיפוט לקול הקריאה המתוקה בעברית ובערבית "בית המשפט" – כמעט כצעדי ריקוד.

בתי משפט צבאיים נועדו להוסיף קצת תבלין משפטי לכוח העירום לאכלס את בתי הסוהר, לגבות קנסות לטובת הכיבוש. המשחק מכור מראש – השופט, שהיה עד לפני זמן קצר תובע, יושב גם עתה במשרד צמוד למשרד התובע. עוד רגע יסעדו שניהם יחד את ארוחת הצהריים – רק שהסנֵגור הזה כבר יסיים את טיעוניו המייגעים!

המפקד הצבאי יכול לשנות כרצונו את כללי המשחק. אילו היה זה שח, היה יכול לשנות את מהלכי הפרש ולהוריד אותו לדרגת חייל, להמליך את הצריח הטיפש לסגן המלכה ולאפשר לו לדלג מעל כלים אחרים. המפקד הצבאי גם יכול להפסיק את המשחק באמצע ולהפעיל כנגד הנאשם את נשק יום הדין – מעצר מִנהלי. לעתים מעניק בית המשפט הצבאי ניצחון לנאשם, אולי מפני שהגיע משפטאי שנלקח היישר מחזית ההגנה על חברת ביטוח ולא התפנה לקבל הדרכה מתאימה. מוחו עדיין טרוד במחשבות איך לחלץ את לקוחו רב הכוח וההשפעה שארגן הנפקה פלילית לחברים, ובהיסח הדעת הוא מזכה נאשם ביריות אל עבר התנחלות בשטחים – מזכה, כי הוא סבור, התמים, שראוי שהרשעתו תתבסס ולו על עד אחד שמפליל אותו בבית משפט ולא על זיכרון דברים שערך השב"כ. מערכת המשפט הצבאי משלימה עם זיכוי כזה, שיש בו משום מראית של בית משפט הוגן.

מנסחיה של אמנת ז'נבה, המשמשת מעין חוקה שמתירה למדינה הכובשת להקים בתי משפט צבאיים בשטחים כבושים, לא העלו על דעתם שבתי המשפט הצבאיים יפעלו בשטחים הכבושים יותר מחמישים שנה, וכי כל תושב יעבור בהם כנאשם, כעד, או כבן משפחה הנאלצת להצטופף באזור המגודר ולהמתין שהמתורגמן יקרא בשמה, כי המתורגמן הוא החוליה המקשרת בין בית המשפט ההזוי לבין המציאות של קוצים ודרדרים. אילו חשבו כך, בעודם סועדים את ליבם במסעדה קטנה וחמימה על שפת אגם ז'נבה, האם לא היו קובעים תאריך תפוגה לבתי המשפט הצבאיים? האם היו ממשיכים להתענג על ארוחתם, או יורקים אותה מהפה, כי לפתע היה טעמה כטעם העיסה המשפטית שרוקחים יום יום בבית המשפט הצבאי?

בתי המשפט הצבאיים שוכנים בדרך כלל בקרונות מסע המעלים על הדעת רכבות הנעות על פסים הרחק מכאן, אולי כדי להזכיר שבתי משפט צבאיים הם לכאורה זמניים, עד שיסתיים הכיבוש. אבל הכיבוש אינו מסתיים, וגם כשהוא מסתיים – כשהמקום שבו עמד בית המשפט משנה את זהותו המשפטית כשטח כבוש אך נותר להיות שטח בשליטה הביטחונית והאזרחית של ישראל – הקרון נע רק מטרים אחדים ממנו ומתייצב בארץ ללא מקום, בנקודת התפר שבין הכובש לנכבש. כך עבר בית המשפט בג'נין מרחק שתי תחנות לסאלם, בית המשפט ברמאללה לבית משפט עופר, שהוא מקום דמיוני ללא תכלית וללא ייעוד, חוץ מלשמש בית משפט צבאי.

פעם אחת ראיתי בית משפט צבאי עולה השמיימה – בית המשפט בארז. הגיע אליו בנסיעה של תחנה אחת קרון בית המשפט בעזה. אך גם זה פוּנה יום אחד וכל תיקי עזה הועברו לבית המשפט בבאר שבע. ביום האחרון לפעילותו של בית המשפט בארז ניהלתי בו משפט. כולם דחקו בי לסיים את התיק בהסדר טיעון שקבע שהנאשם שהואשם בהכנסת כספי חוץ לעזה, ישוחרר באותו היום לביתו. הנאשם סירב: בבית הכלא שבו שהה נותרו כמה אנשים שהלווה להם כסף – זה היה מקצועו – והוא רצה לחזור לכלא כדי לגבות מהם את כספו או לקבל מהם מסמכים שיופנו לבני משפחותיהם ובהם יצהירו על חובם. כמעט נערכה שם מגבית כדי להחזיר לו את החוב, רק שיסכים להשתחרר. בסופו של דבר העניין נפתר. כשנסענו בחזרה מארז לתל אביב, אני ומתמחה שהייתה אתי, שמענו פתאום רעש חזק. הסתכלנו לאחור וראינו את בית המשפט הצבאי של ארז מתרומם לשמיים אפוף אש ותימרות עשן – תמונה פלאית לא פחות מעלייתו של אליהו הנביא השמיימה במרכבת אש.

הלוואי שיהיה זה גורלם של כל בתי המשפט הצבאיים. בפועל, בתי המשפט הארעיים עומדים על מקומם כמו תחנות של רכבות רפאים וממשיכים לשפוט, ואוכלוסיית השטחים התרגלה לראות אותם כחלק מנוף הכיבוש. עורכי דין  מגיעים לבתי המשפט הצבאיים מישראל או מהשטחים ומוכנים להשתתף בנשף המסכות, לצטט סעיפי חוק, לעטות גלימה, לענוב עניבה שחורה, לפורר כל טיעון בין הלהבים המסתובבים של הנוסח המשפטי, ולהפוך אותו לעיסה משפטית המזכירה במראה עיסה משפטית תקינה. ורק הצחנה שעולה ממנה מזכירה שהיא עשויה מבני אדם שרוח החיים ניטלה מהם, שנטחנו עד דק במטחנות הכיבוש.