. נשות הקבוצה הצפונית של מחסוםWatch, מתעדות זה 15 שנים את המציאות במחסומים בצפון הגדה. המחסומים הם ראי המדיניות של הכיבוש. ומה רואים בראי? טכנולוגיה משתכללת של אמצעי הזיהוי והפיקוח במגמת "ללא מגע יד אדם" במעבר במחסום *** צמצום והחמרה בזכאות לאישורי מעבר *** פגיעה מכוונת במקורות הכנסה *** פגיעה בזכותו הבסיסית של התושב לתנועה חופשית של הפלסטינים על אדמתם *** פגיעה מתמשכת במרקם החיים היומיומי בשטחים הכבושים *** שיטות שונות להפקעת האדמה והגידולים החקלאיים מידי בעליהם *** משטר אישורי מעבר חסר רחמים שהולך ומחמיר.
הבירוקרטיה הסבוכה והמסובכת היא השוט העיקרי בארסנל אמצעי הפיקוח של הכיבוש. בתחילה נקבעו כללים ונהלים כדי לעשות סדר במחסום: לפטור את החייל מהפעלת שיקול דעת והתמודדות אישית עם הבעיות הקשות והאינסופיות שיצר מכשול ההפרדה (חומות וגדרות); לצמצם את מספר הזכאים לעבור במחסומים; לדלל את מספר העוברים ועוד. הכללים משתנים לעיתים קרובות מבלי לידע את האוכלוסייה הכבושה. כלל מוליד כלל ולעיתים אין בהם שום היגיון מלבד סיפוק הרעב של מפלצת השליטה. זו אומנם מחלישה את הפלסטינים, מהדקת את הפיקוח עליהם, אך בו בזמן מייצרת שנאה גדולה יחד עם ייאוש שלא נלקחים בחשבון. מפלצת הכיבוש ומפלצת הטרור מזינות זו את זו.
את המיון הראשוני לזכאות לאישורי המעבר השונים עושים במשרדי המינהל האזרחי
, המת"קים. להשיג אישור מעבר זה תהליך משפיל ומתיש והאישור לעולם לא יהיה בטוח, גם אז רק הכיבוש מחליט לאן יילך הפלסטיני, מתי ואיפה. כיום אף פלסטיני אינו בא למחסום אם אין בידו אישור מעבר רשמי ותקף. למעשה, למחסומים מגיעים היום קודם כל ניירות, אישורים יקרי ערך, ומאחורי כל אישור יש אדם מחוק, שבעיני הכיבוש וזרועותיו לא באמת ראוי לכבוד או להתחשבות במצבו נטול הזכויות המתמשך זה חמישים שנה.
הקבוצה הצפונית הוקמה באוקטובר 2003 כשנתיים לאחר שהירושלמיות ייסדו את הארגון. כתבה גדולה על מחסוםwatch בידיעות אחרונות הביאה גל גדול של מתנדבות מכל קצות הארץ וכתוצאה מזריקת המרץ המרשימה (הגענו ל 500 מתנדבות מכל הארץ) חילקנו את הארגון לארבע קבוצות גיאוגרפיות, כך שנשים מצפון הארץ יצאו למחסומים בצפון הגדה. חלק מהנשים כבר היו פעילות בארגוני שלום שונים בטרם הצטרפו למחסוםwatch. כיום, אחרי 15 שנים של פעילות רצופה, מספר הצפוניות אומנם הצטמצם אך המשמרות יוצאות במועדן והתיעוד לא פסק.
בשנים הראשונות במחסומים לא היו נוהלי מעבר קבועים וטרם התפתחה טכנולוגיית הפיקוח האלקטרונית. התנועה נחסמה פיזית בזרוע ברזל עולה ויורדת או על ידי שער נגרר. וכך, בעוד המפקדים הבכירים ספונים אי שם בלשכות ממוזגות, חיילי המחסומים, כורעים תחת ציוד מיגון אישי, עמדו מול קהל ממתינים של עשרות ומאות פלסטינים, ונדרשו לשפוט בסוגיות שונות - מי יעבור ומי יוחזר לאחור ומי ייעצר. בדרך כלל לא הסבירו למה. מחשבים נישאים עוד לא היו והקשר הטלפוני לחטיבה - כדי לקבל אישורים בעל פה - היה מסורבל מאוד. רוב הזמן, סף העצבים והכעס (בשני הצדדים) היה נמוך מאוד והמצב במחסום היה כמעט תמיד נפיץ. חיילים פעלו לפי הנחיית רקע שכל פלסטיני המתקרב אליהם (גם ילדים וזקנים ונשים הרות) הוא מתאבד פוטנציאלי, והבינו שעליהם להתייחס אליהם כאל אויב בדרכו לתל אביב ולכן אינו זכאי להתחשבות כלשהי.
לתוך סיטואציית כיבוש זו נכנסנו אנו, חברות הקבוצה הצפונית. לא היה קל לצפות באופן פאסיבי בדרמות שהתחוללו לנגד עינינו. אז ניסינו להתערב. לעתים כדי להרגיע את הרוחות, ליידע את החייל כי מדובר בתינוק חולה בדרך לרופא הנמצא מעבר לגדר, לתרגם לחיילים ששקי הזיתים הם כל היבול של החקלאי והוא לא מוכן להפקיר אותו בשטח ולחזור הביתה בלעדיו. לעתים צלצלנו לחמ"ל האזורי והודענו על מצב שיצא מכלל שליטה. נחשפנו להשפלות של הפלסטינים, לגישה מתנשאת וגם אדישה כלפיהם ולמרבה הצער, במקרים לא מעטים ראינו חיילים שהגיבו בצורה קשה מאוד למציאות. בתחילת הדרך יזמנו פגישות עם מח"טים וראשי מת"קים בלשכותיהם. שיתפנו אותם במה שעין אזרחית רואה בהתנהלות המחסום וביקשנו להדגיש גם שיקולי התחשבות ואנושיות, לצד שיקולים ביטחוניים מהודקים עד כדי חנק. הקשיבו לנו בנימוס, בורקאס ומיץ תפוזים, אך בפועל המצב נותר בעינו.
עם השנים ובהדרגה השתנו ההנחיות והופנמו גם בקרב הפלסטינים, המחסומים התמסדו והשתכללו, חלקם הופרטו וזכו אפילו בגינון וקישוטים. אך בשום אופן אין לראות בזאת שיפור אלא מראית עין מתעתעת, שמסתירה יחס נוקשה מאוד, שהולך וגובר.
המחסום הגדול באזור הצפון הוא מחסום ברטעה, הנמצא מזרחית לעיירה ברטעה המזרחית. מאז חודש מאי 2007 מנהלת אותו חברת אבטחה אזרחית הכפופה למשרד הביטחון. מדי בוקר עוברים בטרמינל המשוכלל אלפי פועלים פלסטינים, רובם (נכון מאז ל 2017) עובדים בבניית חריש סיטי בישראל. יש בו מסוף לבדיקת טובין וסחורות שונות, שעוברות מן הגדה למרחב התפר,. ומשם יש להניח שהן מוצאות דרך גם להגיע ללא פיקוח לישראל רבתי. את בעיית הצפיפות והמריבות הקשות שפרצו בוקר בוקר בתור במחסום, פתרו שלטונות המחסום (בשיתוף עם מועצת ברטעה המזרחית ובעלי האדמה שעליה יושב המחסום) על ידי גיוס מאבטחים פלסטינים המשגיחים על בני עמם, כשהם לובשים מדים שחורים וחמושים בנבּוטים וברימוני הלם.
הסדר אכן נשמר ועוזר לכיבוש להעמיק את השליטה. התנועה בין חלקי הגדה קשה. קשה מאוד להשיג אישור מעבר לישראל לצורכי עבודה, לטיפולים רפואיים, לשמור על האישור או לחדש אותו. יותר ויותר פלסטינים מאושרים תרתי משמע (בעלי אישורים ועבודה) מגיעים לאשנב הביקורת במחסום ומתבשרים שהם מנועי מעבר, אישוריהם איבדו את התוקף. למה? ככה.
מה יכול לעשות פלסטיני, שעד לרגע זה הצליח בדוחק להביא פרנסה (בחוסר זכויות ובתנאים קשים) למשפחתו המצומצמת והמורחבת? הוא יכול ללכת ולחזור למשרדי המינהל האזרחי במחסום סאלם (המת"ק של אזור הצפון) יום אחרי יום, לחכות שעות בתור, להתחנן, ולחזור הביתה בידיים ריקות. הוא יכול לשכור עורך דין בכסף שאין לו אשר לרוב לא מספק את הסחורה. וזהו. ולעתים – בנקודת שבירה זו, השב"כ נכנס לפעולה וצד משתפי פעולה בין הנואשים.
מחסום ג'למה הוא השני בגודלו באזור הצפון. הוא ממוקם סמוך לקו הירוק לא רחוק מבית שאן. גם שם יש מסוף מעבר לישראל לפועלים יומיים, למשאיות עם סחורות בהיקף גדול ולערבים ישראלים בדרכם אל הגדה ובחזרה ממנה.
מחסומים חקלאיים
אחת הפגיעות הקשות ביותר בזכות התנועה של הפלסטינים על אדמתם הכבושה נפלה על הפלאחים. מכשול ההפרדה שהרחיק מהם את האדמות, המטעים והשדות, מאלץ אותם להילחם יום יום על זכותם להגיע לשם. קשה לתאר בקצרה את גודל הייאוש, השחיקה והפגיעה בחייהם וברכושם של מי שכל קיומם הכלכלי החברתי והמסורתי במשך דורות על גבי דורות תלוי באדמתם. האדמות לא זזו ממקומן, גם הכפר נשאר בדיוק באותו מקום (לעתים קרובות כבר מאות שנים) רק הדרך של החקלאי מביתו אל חלקות האדמה שלו נעשית ארוכה ובלתי אפשרית מיום ליום.
שערים (מחסומים) חקלאיים נקבעו פה ושם לאורך הגדר, אך אלה לרוב פתוחים רק פעם או פעמיים בשבוע, או בתיאום מראש; חלקם סגורים ואחרים נמצאים הרחק מהכפר או הרחק מהמטעים והשדות. כתוצאה מכך, נפגע היבול משנה לשנה, והחקלאים מזניחים את אדמותיהם עד לנטישה מוחלטת. אף אחד לא יודע מי זכאי לעבור ולמה לא? אם אין לך אישור כתוב על האדמה בטאבו או כל מסמך בעלות על אדמת אבות אבותיך - לא תצא אליה (ובואו ננחש למי היא תעבור עם הזמן); בעל האדמה נפטר? רק אלמנתו הקשישה או בנו הבכור (היורש) זכאים לאישור מעבר; בן משפחה רחוק או אפילו לא מוכר נעצר? יש סיכוי סביר ששם משפחתכם המשותף יעצור את חידוש האישור החקלאי שלך; אישורים לעוד בני משפחה ניתנים לפי גודל החלקה. ועוד.
בעונת המסיק מרחיבים את מעגל הזכאים לעבור במחסום, אך זהו לעג לרש. בחברה החקלאית המסורתית, כל המשפחה – מתינוק שאך נולד ועד לסבתא הגדולה - יוצאת אל האדמה לעבוד ולחגוג. באו הגדר והמחסומים וטרפו בגסות את המורשת והתרבות והסדר המוכר. המסיק נמשך כחודש. כל העבודות המתבקשות לאחריו לא מוכרות כדחופות וזכות המעבר מצטמצמת שוב לפעמיים בשבוע, לפעם בחודש וכד'.
לאחרונה אנו עדות להפעלת נוהל חדש: חיילי המשטרה הצבאית אינם מאפשרים לחקלאים הלבושים יפה מדי או שיש בכיסם כסף – לעבור לשדותיהם למרות האישור התקף בידיהם. לדעתם אלה סימנים ברורים שהחקלאי לא הולך לאדמתו! כך זה במחסומים החקלאיים במרכז הגדה וגם בצפונה, מול שלושה כפרים פלסטינים עאנין, טייבה ורומנה, הנמצאים למרגלות העיר הישראלית אום אל פחם. במשך תקופה ארוכה היינו ועודנו עדות לאיחורים בפתיחת המחסומים, שחזרו על עצמם ונמשכו לעתים ארבע שעות ויותר! ייתכן שנוכחותנו שם ותלונות שהגשנו הביאו ליתר הקפדה על שעות הפתיחה הרשמיות.
מחסום "מרקם חיים" ליד הכפר הפלסטיני טורה והתנחלות שקד, מכיר בעצם הגדרתו שהגדר משבשת את חיי היום יום של הפלסטינים על צורכיהם והרגליהם. אבל הרקמה עשויה מחוטים דקים מדי ונפרמת בקלות: מעטים מדי מורשים לעבור במחסום זה, ביניהם ילדי גן ובית ספר יסודי שעוברים בוקר וצהריים אל ומן בית הספר בשטח הרשות. החיילים מקבלים את פניהם עם רובה מכוון ומחפשים אמצעי חבלה בילקוט הקטן שלהם (גם כשהם בדרך לגדה..).
מחסום יעבד-דותן נמצא עמוק בשטח הגדה (ראה מפה) על הכביש המוביל לג'נין, בצומת בין העיירה הגדולה יעבד והתנחלות מבוא דותן. במחסום המפקח על תנועת הרכבים יש מגדל שמירה וקוביות בטון העוצרות את התנועה.
מחסום כמעט אישי, נמצא בין באקה המערבית למזרחית ובאופן רשמי מאפשר מעבר לשמונה משפחות שהחומה, שעוברת ממש בין הבתים שלהם, ניתקה אותם מבאקה המערבית (הישראלית) והעבירה אותם לצד באקה הפלסטינית.
בכל משמרת שלנו ובעיקר במחסומים החקלאיים, ניגשים אלינו אב, אח, חבר ובפי כולם סיפור עצוב על עוד קרוב משפחה ומכר שאינם יכולים כבר לעבור לעבודה בישראל, או לאדמותיהם במרחב התפר. עוד מקור פרנסה שנסתם והותיר עוד פיות רעבים ועוד אנשים מיואשים מהחיים. עוד סבך בירוקרטי שבלתי ניתן להתירו.
בתקופת המסיק השנה וגם בשנה שעברה, פגשנו אלמנה קשישה שאיש ממשפחתה, מלבדה, לא נמצא זכאי לעבור אל הזיתים שלהם. בוקר בוקר היא באה עם החמור אל השער המרוחק מאוד מכרם הזיתים שלה (אבל נמצא קרוב לביתה אילולא הגדר), וירדה במורד התלול אל אדמתה. אחדות מאיתנו ביקשו לעזור לה וירדו יחד איתה אל הכרם. בקושי רב עשו את הדרך חזרה.
כאמור, היום המחסומים משוכללים מאוד. יש בהם אינספור מתקני פיקוח והכוונה אלקטרוניים, המידע על הפלסטינים נשלף בקלות ממחשבים נישאים, החיילים כבר לא צריכים לדבר בערבית בסיסית – תן, קח, אחורה, תרים, תוריד, סתלק... הפלסטינים למדו את שפת הגוף והנפנוף. המעבר מתקתק בעוד שתי הקבוצות המאכלסות מאז ומתמיד את המחסומים - חיילים ופלסטינים – בקושי מתקשרות. יש השקעה במראית עין של כיבוש נאור ופוטוגני, של תנועה זורמת ביעילות, למי שמתעלם מן האמת המרה - ככל שעובר הזמן הכיבוש נעשה פחות אנושי, יותר אכזרי וביורוקרטי להחריד.
נוכחותנו העיקשת והמתמדת במוקדי החיכוך בין הצבא לפלסטינים מנצנצת כמו נר קטן של שפיות ואחווה בין בני אדם. התיעוד של מה שאנו רואות ושומעות – הוא הדרך שלנו להראות לפלסטינים כי יש ישראלים קשובים לגורלם. כך אנו מתנגדות לכיבוש.