חמרה, מעלה אפרים, תיאסיר, יום ה' 15.10.09, אחה"צ

בירידה לבקעה, חלק מהחסימות של שבילים שהוסרו (אולי על ידי פלסטינים) – הוחזרו.

מחסום מעלה אפרים  11.15
יש רק חיילים, אין פלסטינים. המבנה והמגדל שהיו שם – אינם עוד אך נבנתה מעין חצר מוקפת בבטונדות גבוהות, מהסוג שבנו את חומת ההפרדה. אולי יש מבנה מאחוריהן, לא עצרנו לבדוק ויש להניח שהחיילים לא היו מאפשרים לנו.

מחסום חמרה- 11.40-12.50
בהגיענו תור של 5 מכוניות בדרכן מהבקעה למערבה לגדה. המעבר איטי ביותר, לא ברור מדוע, וזמן המתנה – כחצי שעה. חם מאוד ואביך, האבק פוגע בראות והחום הכבד מתיש. המכוניות הממתינות אינן ממוזגות אבל הנהגים ונוסעיהן מעדיפים את הישיבה במכוניות הלוהטות על פני המתנה בשמש הצהרים מחוץ להן. הבאים רגלית מכיוון הבקעה עוברים עכשיו בכביש ולא דרך המחסום, דבר המעכב את מעבר המכוניות עוד יותר (כי הרי לא קוראים למכוניות כל עוד יש הולכי רגל במחסום).
אנו מברכים 3 נשים בלבוש מסורתי יפה והן שואלות בסקרנות גלויה מי אנחנו. הן מוקסמות מההסבר ואומרות שהן פלסטיניות שנולדו וחיות בירדן, בג'אבל חוסיין, ולא ידעו שיש דבר כזה. נשים יהודיות? הן נראו המומות אך מלאות הערכה.

כרגיל – כל נוסעי המכוניות הנוסעות מהגדה אל הבקעה חייבים לרדת ולעבור ברגל, ומכיוון שבדיקת המכוניות לוקחת זמן רב יותר – הם נאלצים לחכות בצומת, בשמש הלוהטת. הגברים יוצאים מהמחסום וחגורותיהם בידיהם. כרגיל זה מראה קשה, במיוחד כאשר מדובר באנשים מבוגרים. אולם הפלסטינים אומרים לנו שהיום "המחסום טוב". ואכן – החיילים לא אכזריים, לא מתנהגים בגסות, ואפילו לא צועקים – ובכל זאת – זהו מחסום, מכשול בלתי חוקי ובלתי מוסרי בחייהם של הפלסטינים, וגם "מחסום טוב" הוא דבר רע.

בדרכנו לתיאסיר אנו פוגשות רועים המספרים לנו על תקנה חדשה של הצבא – אסור לעבור את הכביש (כביש אלון) עם הצאן. רועה שנתפס לפני כמה ימים נקנס ב-1000 !!! ₪. כדאי להוסיף את זה לרשימת ההקלות על הכיבוש שממשלת ישראל מתפארת בהן לאחרונה.

מחסום תיאסיר 13.30 – 14.30 
אין תורים והמעבר מהיר. מכוניות ספורדיות מגיעות למחסום ותוך 5-10 דקות ממשיכות הלאה משם. החיילים אינם מתעסקים איתנו, ונראה שגם הפלסטינים לא ממש מעניינים אותם, אבל הם אינם מעכבים יותר ממה שמחסום בעצם קיומו מעכב, ונראה שהם היו שמחים שלא להימצא שם. בדרך אנו רואים מיניבוס מלא ילדים מוריד מספר ילדים ליד המאהל שלהם. טוב לראות שאחרי ארבע שנים התחדשו ההסעות לתלמידים,  שבוטלו בגלל העיכובים במחסום (מה שאילץ את הילדים להתנהל ברגל למרחק קילומטרים רבים, או לתפוס טרמפים). 

מחסום/שער גוכיה 15.00 
שני רועים בדואים ממשפחת חדידיה והטרקטור שלהם ממתינים ליד השער. גם הם מאשרים את דבר התקנה הזדונית החדשה, ואת הקנס שנקנס בו אחד הרועים. רק בשעה 15:25 ואחרי שני טלפונים למת"ק מגיע ג'יפ ופותח להם את השער. הבדיקה מאוד יסודית והחיילים מחפשים שוב ושוב מתחת לטרקטור.  שני הרועים שעברו מזרחה סיפרו שהם נוסעים לטאמון לבקר את ילדיהם שלומדים שם בבית הספר ובגלל השער הזה הגבלת שעות הפתיחה שלו הם (הילדים) נאלצים להתגורר בעיירה כל ימות השבוע אצל קרובי משפחה. לא די בכך שהכובש לא דואג, כפי שמחייבת אמנת ג'נבה, לבריאות וחינוך של האוכלוסייה הכבושה הוא גם מערים קשיים ומונע זאת מהם באמצעות השער והמחסומים הנמצאים בין הילדים ומקורות ההשכלה שלהם. עוברים ייאלצו להישאר שם עד יום ראשון כאשר השער שוב ייפתח, ואילו כאן, באדמתם, שאר המשפחה תישאר לבדה.