אבו דיס, ראס אבו סביטאן (מעבר הזיתים), שיח' סעד, יום א' 21.2.10, בוקר

 6:30 מעבר הזיתים

הבוקר נתפסו קבוצת צעירים שחתכו את הגדר בכמה מקומות, כולל צמוד לחניון המחסום, וניסו לעבור לירושלים, ועכשיו הם מעוכבים ליד סככת ההמתנה למת"ק. רובם מאזור בית לחם. אין עליהם שמירה, אך התעודות והטלפונים שלהם נלקחו. מפקד המחסום י' אומר שלא יעוכבו מעבר לזמן המותר וכי אחרי שהשב"כ יערוך ברור, תירשם תלונה, יוחזרו הטלפונים שלהם והם ישוחררו.  אחד מהם מתאונן שהוכה. מפקד המחסום מכחיש. הצענו למתלונן להתקשר אלינו (מסרנו טלפונים) אחרי שישוחרר ונעזור לו להגיש תלונה למח"ש, אך הוא לא התקשר. אחד המעוכבים נשוי לאישה מג'בל מוכאבר, ואנחנו מפנים אותו למוקד להגנת הפרט כדי שייעצו לו איך לבקש אישור לשהייה בג'בל מוכאבר. כולם אומרים במרי נפש שהם בסה"כ רוצים לעבוד ולהתפרנס.

במעבר דרך הקרוסלה בכניסה למחסום מכיוון עזרייה, חיילת משטרה צבאית צרחנית במיוחד, טורקת לגל בפנים את קרוסלת הכניסה ומצחה של גל נחבט. החיילת עסוקה בכניסה וביציאה תוך צעקות לבוטקה ועשתה זאת כנראה בהיסח דעת. אנחנו פונות אליה ומבקשות שתשים לב להפעלת הקרוסלה כדי שלא ייפגעו אנשים נוספים, והיא מופתעת, מה זה מופתעת, שאנחנו מעזות בכלל לבקש דבר כזה. היא צורחת: "מותר לי לעשות מה שבא לי, לפתוח ולסגור איך שאני רוצה". כלומר, היא לא תופסת עצמה בכלל כמספקת שירות לקהל. זה נראה לה כנראה מפתיע שהפלשתינים הם קהל בני אדם...הנוכחים האחרים בבודקה לא פוצים פה. אנחנו יוצרות קשר עם מפקד המחסום והוא מתנצל ומבטיח לשוחח עם החיילת ולהעביר את התלונה למפקדים שלה. 
 

בזמן שהותנו במחסום אנחנו מקבלות קריאות נואשות משיח' סעד. יש שם חיילים חדשים בגזרה, כך אומרים הפלשתינים הנואשים, והפועלים עומדים כבר מ-5:30 והתור לא זז. רושמים את כל הפרטים המדויקים של כל אחד ואחד והכול מתנהל בעצלתיים. אנחנו מרימות טלפונים למוקד ההומניטארי, לחמ"ל העוטף, לחמ"ל מג"ב הגזרה – ללא הועיל. כולם טוענים ששאלו את מפקד המחסום מה קורה והוא ענה שהכול שגרתי והתורים שגרתיים.

 7:30 שיח' סעד

לאחר שמתברר לנו שהמצב בשיח' סעד לא משתפר אנחנו מחליטות לנסוע לשם. בהגיענו עדיין התור למעבר ארוך מאוד – כ-30 אנשים. פוגש אותנו י., מפקד המחסום, לבוש בכל הארסנל המלחמתי של חייל קומנדו במשימה מסוכנת מעבר לקווי האויב. הוא מדבר איתנו מילה או שתיים כדי לברר עם הממונים עליו שאנחנו אכן יכולות לעבור במחסום לצדו השני, ומאז – התעלמות מהדהדת ומוחלטת מכל הסובבים. גם כשאנו קוראות לו לטפל בבעיה הומניטרית של פעוט שבלע משהו שצריך להוציאו ואמו רוצה לקחת אותו לאוגוסטה ויקטוריה עפ"י הצילומים שנעשו והזמנה טלפונית ולא עפ"י הזמנה כתובה, התגובה היא התעלמות מוחלטת מאתנו ומהאב שמנסה לקרוא לו ולשכנע אותו בטוב.

ההתנהלות של י' במחסום מחרידה. הוא עוין ומתעלם מכולם ומהמצב הגרוע במחסום, ואף מורה לטרוק את חלון הבדיקה בפני האישה ותינוקה. אנחנו מחליטות לבקש מחנה ב.להגיש תלונה נגד י. הנ"ל. אין מצב שהוא ישרת במחסומים וידאג למעברם התקין של אנשים. הוא לא כשיר לכך.

בעניין הדוחק במחסום – אנחנו מתקשרות שוב לכל הגורמים הנ"ל וגם ללשכת מפקד מג"ב העוטף (שם אומרת לנו הרלש"ית שיש כנראה סיבה ביטחונית לבדיקות הארכניות, זאת למרות שחיילי המחסום דיווחו שהכול שגרתי). מי שמציל כנראה את המצב הוא א', מפקד נציגות המת"ק במחסום הזיתים, שמבטיח להתקשר שוב למפקד המחסום. כעבור כחצי שעה התור מתמוסס.

בעניין הילד בדרכו לאוגוסטה ויקטוריה, אנו מתייאשות ממשרדה של דליה בסה שאינו עונה בכל הטלפונים האפשריים. א' מבקש שיגיעו למת"ק הזיתים ושם יקבלו אישור מיידי, אך כשהם מתקשרים אח"כ מהמת"ק שאליו נסעו כ-40 דקות משיח' סעד,  א' לא שם, והם נדרשים להביא מסמך כתוב. את א' אי אפשר להשיג שוב בטלפון. הפתרון הוא שהאב, שבידו אישור מעבר לבדיקה של ילד אחר אחה"צ יביא מבית החולים מסמך ואז יתנו לפעוט בן השנתיים לעבור. מצטערות. לא הצלחנו לעזור בכלל.

8:45שיח' ג'ראח

נאסר ע'אווי כבר מורשה לשבת באוהל המחאה מול בית משפחתו המנוחל, אך הוא איננו ותופס את מקומו  אחיו הבכור. האוהל איננו, העירייה מתנכלת לו על בסיס יומיומי. הוא מספר לנו סיפורי משפחה – על האם שגידלה 10 ילדים עם יד אחת – ועל כך שהוא נשאר כאן להפגנה הגדולה המתוכננת במקום ב-6 במרץ. הוא אומר לנו משהו מדאיג – על פי הפלשתינים, שער שכם ייסגר במרץ למשך שנתיים לשם עבודות תשתית של ביוב. אנחנו המומות. שער שכם הוא מרכז המסחר הפלשתיני בירושלים העתיקה והדרך הראשית לתפילות באל-אקצה. בירור אצל חיים ארליך בעיר עמים מעלה שהעניין לא ברור עדיין – וכי הכוונה היא לסגור קטעים קטעים מן השער והסמטאות המוליכות ממנו. מי שמברר את כל העניין, כולל קביעת פגישות עם הסוחרים בשער ועוד הוא מאיר מרגלית הנפלא. חיים ארליך מבטיח לעדכן.