קלנדיה, יום א' 21.11.10, אחה"צ

יש להנציח את הילדים של קלנדיה כל עוד הם במקומם הטבעי שהועיד להם גורלם, לראותם טרם יפלו לידי האורבים להם בצהרי היום או הפורצים לביתם באישון לילה. חשוב לספר על  ילדותם האלימה והדורסנית, להנכיחם גם בעת החציפם פנים, כשחוסמים הם את הדרך כאבני נגף בפני עוברים ושבים, פושטים יד או תופסים בכנף הבגד, להתבונן בחיוכם המלא או המרומז ולהרהר בחירותם היחסית המתקיימת בשטח ההפקר של החוק.
הם אינם מסתופפים תחת כנפי "המועצה לשלום הילד" ואין להם מגן מפני התוקף. לא נדע היכן ומתי נפגוש בהם שוב: כאן, בחזית מחנה הפליטים בצמוד לגדרות המחסום, או מאחורי גדרות הכלא בו יימחה שריד חיוכם בידיים גסות, בו עלולים הם להינזק בגופם כבנפשם, וגורלם עלול להיות כשל הנער א. ש"טיפול" שוביו גרם לנזק בלתי הפיך בכליותיו והפכו לנכה לשארית שנות חייו.
 
 
במחסום:
החייל שבעמדה הקדמית  היה שרוע מלוא פלג גופו העליון על השולחן שלפניו, שקוע בתרדמה עמוקה לשמחת לב העוברים.
גם בחייל האמון על בדיקת הניירות ניכרה עייפות שהקשתה את הנעת שפתיו או הנפת אצבעותיו לכדי הקלדת מספרי הזיהוי להשמעת המשפט השגור: "כולו- שאנטי-בי-מכינה...". מבטו החלול היה תלוי בצללי האנשים שעברו לפניו ורק רמז בניע ראש שמשמעו: הלאה...
הפלסטינים אמרו:"היום החיילים טובים".
אנחנו לעומתם סבורות שלא מטוב לבם של החיילים מעבר המחסום לא כלל את מסכת ההטרדות והעיכובים הרגילה. נראה שלילה קשה עבר על כוחותינו שניצלו שעות אחר הצהריים אלו להשלמת שינה.
 
 
עדותו של חבר שעוכב במחסום חווארה:
החבר, יליד העיר שכם, נסע עם משפחתו באחד מימי איד-אל-אדחא לבקר את משפחתו. אשתו שלה תעודה ירושלמית נהגה במכונית המשפחתית  בעלת הלוחיות הצהובות. במחסום חווארה הושיטה האישה לחייל את התעודה. החייל החליט שהמשפחה  אינה רשאית להמשיך:"אתם לא ערבים" פסק. החבר התערב בשיחה, הושיט את תעודתו שלו (הירוקה) הסביר את עובדת היותו פלסטיני מהשטחים הנשוי לפלסטינית בעלת תושבות ישראלית והבטיח לחייל, שהוא, אשתו ושלושת ילדיהם שבמושב האחורי, כולם ערבים כשרים.
החייל בשלו: "אבל אתה מדבר עברית! אתה רוצה להגיד לי שאתה ערבי? איפה אתה גר?" החבר שב ואישר את ערביותו ונקב במקום מגוריו: בית-צפפה. "איפה זה?" שאל החייל, "על  יד גילה, בירושלים" השיב החבר.
החייל הודה שאינו מכיר לא את ירושלים, לא את שכונותיה ולא את משטר התעודות. הוא פנה בדברים לאחד הילדים ומשזה השיב לו בעברית, הודיע חגיגית: "לא יכול להיות שאתם ערבים! – הילד מדבר עברית!"
"הוא לומד עברית בבית ספר" השיב האב.
העובדות בלבלו את החייל שעיכב את המשפחה עד להגעת הקצין האחראי. רק משזה ברר, ושאל, ווידא את העובדות לאשורן, יכלו בני המשפחה להמשיך בדרכם.
 
הלקח מסיפור עדותו של החבר הוא שיש לשוב ולתמוה על המציאות, ולא לקבל כמובן מאליו את קיומו של מחסום זה ודומיו - המוצבים בין שטחי פלסטין לבין עצמם.