עופר - החזקה וסחר באמל"ח, סכנה לבטחון האזור

ראשית, חדשות טובות. כמוסכם, הלכנו למזכירות בית המשפט בשעה המוסכמת וקיבלנו את שלושת המסמכים שביקשנו. שני הפרוטוקולים האחרונים מהדיונים בעניינם של עלי אחמד אחמד שמאסנה, חבר מועצת הכפר קטאנה שעליו דיווחה אביטל טוך מה-5.2.08, ועלי מוסטפא אחמד חנון, השייך העיוור שגם עליו דיווחה אביטל ב-23.1.08. קיבלנו גם את כתב האישום נגד פאיזה דיב פודה הנאשמת שקיבלה כסף מהג'יהאד האיסלמי כדי להחזיק את גן הילדים בבית לחם. מאלף.

מחכים לאליהו

הערעור על קולת העונש בתיק מס. 1408/08. משפטם של פריד עלי עבד אלמוחסן אבו ראיין, ת.ז. מס. 974120743,  ווליד סבארנה, תושבי בית אומר.

בתחילת דצמבר נעצר פלסטיני במחסום תרקומיה בדרכו לעזה, וברכבו התגלו כמה טון של דשן כימי בשם אוריאה. הדשן הזה, המכיל 46% חנקן, הוא דשן חקלאי נפוץ ביותר, אבל גם מרכיב מרכזי בהכנת חומר נפץ מאולתר, ואפשר להכין ממנו, בתוספת חומרים פשוטים אחרים, מטענים או חגורות נפץ (הוראות באינטרנט). בחקירתו אמר כי קנה את החומר בבית אומר, בחנות של פריד אבו ראיין, ווליד סבארנה.

הם נעצרו ונחקרו בחשד לסחר באמצעי לחימה.

השניים, סוחרים מבית אומר, הנמצאת בשטח C , קנו את האוריאה מישראלי בשם אליהו ומכרו אותו לכל דורש נראה שהיו סבורים כי אפשר להסתדר איכשהו בשולי הכיבוש וכי מי שמתעסק בענייניו בלבד ומגביל את שאיפותיו לכלכלת משפחתו, יכול להמשיך בשיגרת חייו המצומצמת מאוד אומנם, אבל בכל זאת שיגרה. אז כנראה שאי אפשר. אחרי שתפסו את האיש עם האוריאה במחסום תרקומיה, יצאו כוחותינו דחופים ובהולים, עצרו את השניים, חקרו - זה לא היה קשה משום שהשניים אמרו מיד כי אכן, הם קנו את החומר מאליהו ואף מסרו את כתובתו. לא זו אף זו - הסוחר הזה בא במשאיתו אל בית אומר ומכר להם כל כמות שביקשו, ועל סמך "ההודאה", הגישו נגדם כתב אישום על סחר באמל"ח, ושפטו. איננו יודעות מה העונש שהושת עליהם אבל התביעה ראתה לערער עליו.

באולם מס. 3, מערער התובע הצבאי על קולת העונש. לדבריו הפסיקה מקלה על הנאשמים... העבירה חמורה, והנושא מורכב ומסובך, קיימת מסוכנות רבה לאזור (האזור הוא המונח הצבאי ל"שטחים") ולישראל, ויש למנוע מהארגונים את האמצעים לבצע פיגועים ולהרתיע את סוחרי האמל"ח הללו ואת מי שמתכוון לנסות להכין אמצעי חבלה וטרור.

עוה"ד חאלד אל אערג' מתנגד לערעור. הוא אומר שהנאשמים לא היו מודעים בכלל לאיסור להכניס את החומר המסוכן לשטחים והא ראיה - הם קנו אותו מישראלי. אם כך, טוען הסנגור, האם אין פה אפליה? איפה אליהו? שמו וכתובתו ידועים. למה לא הלכה המשטרה לחפשו ולהביאו למשפט באשמת מכירת חומרים מסוכנים ל"תושבי האזור"? באמת, איפה אליהו? הרי הנאשמים לא עשו שום שימוש לרעה בחומר הזה. הם מכרו אותו.

התובע מתעקש על עניין המסוכנות אבל העו"ד שואל מה עניין מסוכנות לכאן? הרי כל החומר המסוכן הנ"ל שלא נמכר עדיין, נשאר בבית המסחר. והרי אשתו של הנאשם השני היושבת כאן, היא עצמה הראתה לכוחות הביטחון את שקי האוריאה המונחים שם והכוחות הללו לא לקחו ולא החרימו את האוריאה אלא השאירוה במלוא מסוכנותה במקום שבו היא נמצאת עד היום.

ואנחנו, היודעות כי באמצע דצמבר 2007 הייתה עזה נתונה במצור, אין יוצא ואין בא, שאלנו את עצמנו מיהו האיש שנתפס במחסום תרקומיה ברכב ובו ארבעה טון אוריאה והודיע כי הוא מתכוון לנסוע לעזה עם המטען הזה. איך זה ייתכן? מה, הוא לא ידע שאי אפשר להיכנס לעזה? ועוד ברכב? ועוד עם ארבעה טון דשן כימי?

השופט נתנאל בנישו אמר שהוא צריך לחשוב על העניין בטרם יחליט את החלטתו ואנחנו הבנו שלא האוריאה היא הסכנה שהרי לא נגעו בה לרעה, אלא הפלסטינים אשר נלקחו מביתם, נחקרו, נשפטו, ועכשיו מערערת התביעה על קולת עונשם, בעוד הראיה עצמה מונחת ללא פגע בביתם אשר בבית אומר.