קלנדיה, יום א' 1.1.12, אחה"צ
נהג מונית סיפר לנו על הקשחת נהלים במעבר ילדים, על כך שלעתים קרובות דורשים החיילים בעמדת הבידוק שילד המלווה בהוריו, כשמציגים בפניהם את תעודת הלידה ואת עובדת רישומו בתעודת הזיהוי של ההורים, יהיה מצויד גם בתסריח (אישור מעבר) משלו.
כשמכתתים ההורים רגליהם למת"ק הפלסטיני או למת"ק הישראלי, מחכים שעות בתור, נאמר להם שילד לא מקבל תסריח
אלא עובר בתוקף רישומו בתעודת הזהות של ההורים. כששבים ההורים וילדם אל מול החיילים - הם בשלהם. מסרבים לקבל את עדות ההורים או לבדוק את הנושא מול אנשי המת"ק. לא נותר להורים אלא לנסות מזלם במחסומים אחרים בהם אין, או טרם קיימת החמרה זו. המספר היה עד למקרה שלאחר עימות עם החיילים, אדם שהיה מלווה בבנו הקטן נתקף זעם, קרע לגזרים את אישור המעבר שלו, השליך את הקרעים לארץ, אחז ביד ילדו ועזב בכעס את המקום.
"ספר להן, ספר להן עלי..." אמר לבן שיחנו אדם שעצר מלכת וסיפר שלפני כמה ימים נלקח מביתו למוסקובייה (מגרש הרוסים) באשמת היותו שב"ח בביתו. האיש בן ה-45, תושב השטחים, נשוי לאישה ירושלמית, הוחזק במעצר שלושה ימים.
"היכו אותך?"
"נו, זה ברור..." השיב. לאחר שלושת ימי המעצר הובא בפני שופט שנזף בשב"ס: "מה אתם מביאים לי איש כזה מבוגר?".
האיש שוחרר והועבר לשטחי הרשות דרך מחסום בית סירא (ליד מודיעין) והוא בכלל יש לו חדר שכור באר-רם.
סיפר לנו גם א"ש את סיפורו, שהוא בזעיר אנפין סיפורם של רבים מבני עמו: שרוב הפלסטינים מוצאים עצמם לכודים בין המגבלות להצרת חירותם וזכויותיהם שמטילה עליהם המערכת הישראלית לבין השחיתות השלטונית הפלסטינית. אמר שהם שם, הגדולים שבמוקטעה, לוקחים הכול לעצמם ולא משאירים אמצעי מחייה למרבית בני עמם.
א-ש, שעד תחילת האינתיפאדה פרנס בכבוד את משפחתו בת עשר הנפשות, שעבד עשר שנים כמנופאי בגבעת אולגה וכנהג משאית, שהוביל סחורות בכל רחבי מדינת ישראל, שלפעמים, כשהעביר סחורות לרמת הגולן הגיע שכרו היומי עד למעלה מאלף שקלים, נמצא היום, הוא ובני ביתו על סף רעב. שהוא כלוא בתוך פלסטין, שהפוליטיקה הפכה אותו מאדם פרודוקטיבי לאביון המכתת רגליו, המתפרנס מהיד אל הפה מרוכלות מזדמנת.
"היום מה?" סיכם, "כל שנה יותר גרוע. שמונה ילדים יש לי, רוצים לאכול. מה אני יכול לעשות? שאגנוב? - קברו אותנו ואנחנו בחיים".
בעמדת הבידוק הפנימית, החיילת שלצד החייל האחראי על בדיקת התעודות, זו שתפקידה ללחוץ על הכפתור המפעיל את מסוע התיקים, הייתה עסוקה במשך דקות ארוכות בסירוק שערה.
העומדים מול השניים המתינו כלואים במתחם הפנימי, והמתינו, והמשיכו להמתין. "שנייה," קרא/פקד החייל שסקר בהתפעלות את פעילות חברתו. גם העומדים מבחוץ, בתור שהלך והתארך חיכו בסבלנות עד שהשתחררו ידיה של החיילת ואצבעה שבה ללחוץ על הכפתור המפעיל את המנגנון.