דרום הר חברון, חברון, יום ד' 31.10.12, בוקר

 

יצאנו ב 10:00 בבוקר.

מחסום מיתר ריק, חוץ מהמשאיות שעברו בדיקה.  

נסענו לאורך כביש 317 כדי לעמוד על הרחבת סוסיא הישראלית והמצב העגום של סוסיא הפלסטינית, המקורית. משם נסענו לא-טוואני שכביש חדש מוביל אליו וממשיך דרך כל הכפר ומחבר את שני החלקים שלו ביחד. זהו שיפור גדול תודות לכסף אירופי וארגון של מועצת הכפרים במקום, שהיא התארגנות עממית ומבורכת.

פגשנו את הקבוצה DOVE וישבנו אתם במשרד. הם סיפרו לנו על עצמם ואל הארגון. זה מעניין שלא חסרים  להם מתנדבים, על פי רוב צעירים, וחלק מהם נשארים לתקופות ממושכות של שנה ויותר.  הם "מוכרים" על ידי הוותיקן אך לא נתמכים על ידי הכס הקדוש.  פעילים שנשארים לשנה ויותר מקבלים משכורות, לא ברור איך הארגון מממן את עצמו. לגבי הליווי של ילדי בית הספר הם ספרו שבינתיים הצבא משתף פעולה והילדים עוברים יחסית בשלום.

 

עברנו לבית של נאסר ליד החפירות שבינתיים נפסקו. הוא הקים דיר עזים באמצע החפירה (מה שהרגיז אותי כי המקום מוזנח ומטונף, כנראה בכוונה). נאסר סיפר שמתנחלים באים לשם מפעם לפעם. עוד אין לו קו מים (כזכור כך התחיל העניין עם החפירה) אך הוא כן קבל קו חשמל מהמנהל האזרחי. השם של הכפר יצא למרחקים והם נהנים מתמיכה בינלאומית. ולמרות זאת, לאחרונה יש חשש שהגירוש המתוכנן של 8 כפרים בסביבה יחול גם אליהם. הצבא גידר את הכפר מצדו הדרום מזרחי כדי לצור שטח צבאי סגור וגם החרים רכבים.  

 

ירדנו רגלית דרך ציר המתפללים לעמוד על החסימות ה"זמניות". נכנסנו למערת המכפלה שלא השתפרה מאז ביקורי בשבוע שעבר, אך הפעם היתה מלאה בתיירים ישראלים, רובם חילונים שהתפללו בלהט, וכמובן יושבי חברון המתנחלים שהיו פעילים במגוון מעשים: תפילה, לימוד, אכילת עוגות(!) וחוגי הסברה.  גוון היתה די מזועזעת.  משם ירדנו לרחוב לרעש זיקוקי דינור המקבלים את פניהם של החוזרים  ממכה, וסיור חובה לאורך רח' שוהאדה, לתל רומיידה - כל המחסומים היו שקטים וליד הבודקה בתל רומיידה חייל הציל בחביבות מחממת לב ילד כבן שנתיים שנדד לכביש.

 

כשהגענו למחסום מיתר הדרכון של גוון נלקח לבדיקה כי לכאורה "יש בעיה אתו".  היא היתה מאוד מודאגת כי כמה מהמתנדבות בפרויקט שלה גורשו מהארץ, ואחת אפילו לא הורשתה  להיכנס למדינת היהודים. גוון חשה שיש מגמה הולכת וגוברת למדר פעילים בינלאומיים והיא בעצמה עברה כמה עיכובים בכניסתה ארצה. תודות להכרותינו עם מוטי, מנהל המחסום, יצאנו אחרי עיכוב של 30-45 דקות בלבד. למורת רוחו (המוצדקת) של מ'  פרקו את הרכב בזמן ההמתנה ואפילו את המספר העבירו בתשקיף. בהתחשב בכך שמדובר בתיירת מלווה בשני ישראלים הסיפור היה מוגזם בכל קנה מידה של הגיון, אך זה המצב, וגוון התרשמה מאוד מהיעילות של מחסום ווטש!

 

משם לאל עראקיב שהתקבלנו בחביבות וסיפרו לגוון על תלאותיהם הרבות. בפעילות האנטי-כיבוש אנחנו נוטות לשכוח את האפליה והנישול של  פלסטינים אזרחי ישראל שהם חלק מאותה תופעה של גזענות, תאווה לאדמה ושיכרון כוח שהוא הרבה מעבר למונח "כיבוש".

יש להדגיש את חלקו של מוחמד בהצלחת היום - הרבה מעבר לנהיגה הבטוחה וטובה שלו. הוא ממש שותף לכל דבר!