קלנדיה, יום א' 5.5.13, אחה"צ
אישה צעירה משכם עברה מאמבולנס שטחים לאמבולנס ירושלמי כשהיא נושאת 
בחיקה את בנה בן החודש שנולד עם לב פגום כדי להגיע לביה"ח מוקאסד שם יטופל התינוק ואולי ינותח.
חיילת אוחזת רובה ארוך הורתה לנהג האמבולנס לפתוח ולהציג לראווה את תכולתו של תיק האישה כדי לוודא שאין שם חמרים מחשידים או פצצה.
היה שם גם מאבטח (מחברת האבטחה האזרחית) שאקדח בחגורת מותניו שאבטח את 
החיילת עם הרובה הגדול שכעס עלינו, בייחוד כעס על המצלמה והזעיק משטרה.
האמבולנסים כבר נסעו כשהשוטרים הגיעו ודרשו שנתרחק. לא התרחקנו.
- "אתן מעוכבות בגין אי ציות לשוטר, תתלוו אלינו" אמרו ולקחו אותנו לתחנת המשטרה שבתוך המחסום.
45 דקות היינו מעוכבות.
אבל אנחנו לא פלסטיניות וזה עושה את כל ההבדל:
דב השוטר הלך להתייעץ בענייננו עם הממונים עליו, כשחזר מילא שלושה טפסי עיכוב, טופס לכל אחת, דוגמת הטפסים שהיו מחתימים עליהם פלסטינים מעוכבים
במחסום אר-רם הזכור לרע.
דב החתים אותנו. העתק לא קיבלנו. אמר שרק עו"ד יכול לבקש ולקבל.
וגבי לסקי ואנשי משרדה שהיו מיודעים מרגע המעכב וחיזקו את ידנו כבר הגישו להנהלת המחסום בקשה לקבלת העתק.
אם המאבטח יגיש נגדנו תלונה (הסביר דב השוטר) תפתח חקירה ואולי גם יהיה משפט ולעומת זאת גם לנו שמורה הזכות החוקית להתלונן על המאבטח וחקירה תפתח נגדו.
אני, ואני מדברת רק בשם עצמי, לא מתלוננת על התנהגות לובשי המדים כלפי כי לדעתי אני/אנחנו לא העיקר בסיפור הזה של הכיבוש.
כששוחררנו מהשהייה הכפויה במשטרה ועברנו לצדו הפלסטיני של המחסום, היה האוויר רווי באדי גז מדמיע ושרידי צמיגים עדיין בערו בצד החומה – עדות לאשר ארע בין המחסום למחנה הפליטים בזמן שהיינו מעוכבות.
ובדרך הראשית המובילה מערבה עברה שיירת מכוניות בצפירות חזקות וגברים צוהלים נופפו בדגלים מבעד לחלונות הפתוחים:"הדוד שלי השתחרר מהכלא!" הריע אחד.