קלנדיה, יום א' 13.10.13, אחה"צ

בכל פעם שנדמה שהגענו לקרקעית התהום, המציאות מוכיחה שיש עמוקה ממנה.

אולי למי שלא עומדת מול האמבולנסים האלונקות ונוהל גב-אל-גב התמונות דומות. אבל הן ממש לא. כל בן אדם הוא סיפור ועל כל אלונקה מונחת טרגדיה. רק הכיבוש הוא אותו והרובים הם אותם והנהלים וההוראות הן אותן, ורק בגללן הילד בן השש, שבשעה עשר בבוקר נפגע בראש ממוט ברזל, ושאביו שמייד  טילפן לחבר מומחה למוח בירדן שמע שהילד חייב להגיע לשולחן הניתוחים תוך שעה אבל רק בכמה דקות אחרי שלוש הגיע הילד למחסום. כי עד שמנגנון הכיבוש אישר שהילד ואמו (לא האב) יכולים לעבור לבי"ח בירושלים עברו חמש שעות. חמש שעות גוזרות דין חיים.  והילד היה מטושטש, עיניים פקוחות אבל בלי מבט, ידיים שהתרוממו ללא מטרה וחזרו ונפלו כאילו מעצמן, והאב התחנן שייקחו גם אותו לביה"ח, שיהיה עם הילד שלו – אבל לא, רק האם, והאיש עמד ליד הילד שלא באמת ראה אותו ונגע בו והילד לא באמת הרגיש, ודיבר אליו והילד לא באמת שמע, ואמר לו: "זה אבא, זה אבא ילד שלי..." ושוב אמר, והתכופף, ונגע בו בגוף ובידיים ובקצת ראש שנשאר בלי תחבושות, כמו מי שנפרד, והתאפק עד שהאמבולנס התרחק, ורק אז התפרץ ממנו הבכי. וממני רק כשנשארתי לבד.

-           -    -    -     -     -    -    -    -    -    -     -     -     -     -     -    -    -     -

לא היה קל לעבור לצדו האחר של המחסום בשעה זו של אין-עומס:

הקרוסלה המובילה לתוך המתחם הייתה נעולה והחיילת האחראית על כפתור ההפעלה, אולי בזדון ואולי לא, ישבה בחוסר מעש, או בלשון הצבאית המחפיצה בני אדם: לא הזרימה אנשים פנימה. אישה שעמדה בכלוב מול חלון העמדה ניסתה למשוך את תשומת לב החיילת: "גיברת, גיברת..." קראה, ושוב: "גיברת, גיברת..." וחזרה וקראה, אבל ה"גיברת" לא הגיבה, והאישה הפסיקה לנסות ועמדה בין האנשים הדוממים שעשרות שנות דיכוי והשפלה אילפו אותם לקבל את הדין.

ומי שצלח את החיילת המתעלמת עלול היה כמו האיש בשנות הששים לחייו להגיע מול אנסטסיה שבעמדת הבידוק, שהורתה לאיש לפרוש לנגד עיניה את תכולת שלושת שקיות הפלסטיק שכבר חצו את מסוע הבדיקה, והאיש הוציא מהשקיות אחד לאחד: צינורות פלסטיק חלולים, כמה בתי מנורה, חוטי חשמל מגולגלים כפקעות, בלדחונים אחדים ועוד ושכמותם שנשפכו על הרצפה המזוהמת, ואנסטסיה הביטה בו ובהם והורתה לו לשוב ולמלא את השקיות בפריטים ולהעביר אותן שוב דרך המסוע, והוא עשה כפי שפקדה, והשקיות נכנסו ויצאו מהעבר האחר ואנסטסיה קראה לאיש לגשת לחלון ולהציג לפניה פריט זה ואחר ורק אחרי הבדיקה הרביעית, ואחרי שבדקה גם את התעודה ואימתה את זהותו שלחה אנסטסיה את האיש לדרכו.