מחסומי חמרה ותיאסיר, ביקור במאהל שנהרס על ידי הצבא

ערב הסערה הגדולה כבר קר מאוד וסוער. אנחנו ממהרים לבקעת הירדן, אל אום ג'מאל שבעין אל חילווה, שם, ביום הראשון של השנה האזרחית החדשה (1.1.2015), נהרסו המגורים של 80 בני אדם. כולם, כולל בעלי החיים שלהם, נותרו ללא קורת גג לנוכח אדישותם המוחלטת של שלטונות הכיבוש.

תמונות:
* שרידי טבון וסירים מהריסת המאהל
* מתחת לערימת השמיכות ישן תינוק
* הניילונים מגיעים

* אוהל תרומת הצלב האדום

* שרידי הרכב השרוף
 

10.30 – מחסום תפוח  אין חיילים במחסום ולא בתחנות הטרמפיאדה מצפון ומדרום לצומת. בבוקר הקר הזה גם אין טרמפיסטים.

10.50 – מעלה אפרים לא מאויש. החיילים ספונים במגדל השמירה (פילבוקס).

11.30 – מחסום חמרה אין תורים, חומות האבן שנבנו לצד הכביש חסמו עד כה את סחף הבוץ הצפוי כתוצאה מהגשמים. נראה איך יעמדו בסערה הקרבה ובאה.

תחילה עצרנו אצל משפחת דראגמה שבצומת משכיות כדי לאסוף את מ', עמו קבעתי יום קודם לכן כדי שייקח אותנו לאום ג'מאל. קר מאוד והמשפחה כולה מצטופפת באוהל האירוח סביב מדורה, בעוד הילדים מביאים זרדים ומזינים את האש.

אום ג'מאל 

במקום יש מספר אוהלים,  שנתרמו לאחר ההריסה על ידי שכניהם במאהלים הסמוכים, רועים כמותם ועניים מרודים בעצמם. אלה יכלו לתרום רק מה שהם לא משתמשים בו – אוהלים קרועים ומטונפים. כמו כן יש כמה אוהלים קטנים שתרם הצלב האדום, מעין אוהלים לפיקניק שאינם אטומים למים. בשטח פזורים  ערימות הצינורות המעוקמים, ששימשו לפני ההריסות כתמיכות לאוהלים. בתוךהאוהלים יש שלוליות של מי הגשמים משלשום בלילה. גם המזרונים רטובים בחלקם.

את מוחמד ח'דיר דראגמה אנחנו מכירות זה 8 שנים, כאשר היה רועה בן 12, מהלך יחף וקפוא לצד הכביש. מאז היה רץ לקראתנו עם קומקום תה וספל. הוא בגר והפך לצעיר מקסים המפרנס את משפחתו: ביניהם אביו קטוע הרגל (ממוקש) ושני אחים צעירים ממנו בני 12 ו-16. המאהל העלוב של המשפחה נהרס בשנית, בבוקר ה-1.1.15, חודש אחרי שנהרס על ידי קלגסי הכובש. החיים בצל ההריסות החוזרות ונשנות הם בלתי נסבלים. גם כך זוהי אוכלוסייה חלשה, חסרת כל, המתקשה לשרוד מיום אחד למישנהו. כנראה זו הסיבה שצה"ל נטפל שוב ושוב דווקא אליהם – אולי קל יותר לשבור את חסרי האונים ולגרש אותם פנימה לתוך הגדה לשטחי A. אבל, כמו שאמר אחד מהם, "בשטח A אין מקום בשבילנו".

ביקרנו את פטמה כעאבנה באוהלה נוטף המים. 11 ילדים לה, הקטן שבהם בן שנה וחצי ישן בפינה, מכוסה כליל בערימת שמיכות. ילד נוסף ברחמה. פטמה ביקשה שנברר למה הם לא קיבלו מהצלב האדום קולטי שמש (ליצירת חשמל) שקיבלו מאהלים אחרים. ללא חשמל, ולו חלקי בלבד, מקשה על החיים מאוד ובעיקר בחודשי הקיץ.  אחר כך פגשנו את בעלה ואחיו. בתחילה היו מסויגים מאוד, מלאי שינאה לישראל (תמיד מפתיע אותי שהמקומיים לא מבטאים שנאה לישראל אחרי פגיעות כה אכזריות בהם). כעבור זמן מה התרככו, לפחות כלפינו.

הביקור עמד בצל הסערה הגדולה שתתחיל הערב, שאמצעי התקשורת בארץ וברשות הפלסטינית מתריעים מפניה ללא הפסקה. איך יוכלו האנשים כאן להתגונן מפני הגשם והרוחות והקור באוהלים הבלויים והקרועים שלרשותם. התחלנו לברר איפה משיגים ניילונים לכיסוי האוהלים מפני חדירת מים. המחירים היו גבוהים וגם לא הצלחנו  למצוא הובלה מיידית. מ' ניסה וניסה אצל אנשים מהסביבה שהוא מכיר ולשווא.

בערב הוא צלצל שמצא מישהו עם ניילונים מסוג ב' אבל עמידים וחזקים, במחיר מוזל. הוא שילם עליהם מכיסו, שכר טנדר ונסע להביא אותם. באמצע הלילה, לאחר שעבר במחסומי צה"ל איכשהו, חילק לכל משפחה 2 גלילים. כעבור יומיים הביאו לו רחל ורויטל את הכסף הדרוש שנאסף עבור הניילונים. ביום חמישי קיבלתי טלפון ממוחמד מאום ג'מאל – כולם קיבלו יריעות ניילון. כולם עדיין יבשים. היה מביך לשמוע את התודות.

מחסום תיאסיר 13.45 תור של 20 מכוניות עומדות מכל כיוון. הסיבה – מכונית פלסטינית (פז'ו מודל 87) עלתה באש בתוך המחסום. החיילים ניסו לכבות את האש עם שני ג'ריקנים של מים, אך הדלק במיכלי המכונית בער בחוזקה וכעבור 20 דקות לא נותר ממנה אלא שלד מפויח. זה כל מה שהיה לחיילים להציע למכונית העולה באש ? הייתכן שאין מטפי אש במחסום? רק לאחר שהמכונית אוכּלה הגיעה כבאית ישראלית, שהתיזה מים על העשן המתאבך. המתנו עם הנהג לבוא נציגי הביטוח ובינתיים התחדש המעבר, באטיות. אנשים שקמו בשתיים לפנות בוקר, עבדו בשדות ההתנחלויות כל היום, קצרי רוח להגיע כבר הביתה... והחיילים – לאט לאט, יש להם כל הזמן שבעולם. "לאן אתה...? מה יש לך שם... ?  זאת שיושבת לידך, מה היא בשבילך?..." רק אחרי שעה ארוכה נעלם התור. עזבנו ב – 15.30.