חווארה, יום ש' 20.10.07, אחה"צ

" מחסום קלנדיה, בחורף, לפני כמה שנים. חיילים תפסו שני ילדים קטנים שמכרו צילומים ממוסגרים של עצים והרים ומסגד אל אקצא. אחד היה אז בן עשר והשני בן שתים עשרה. כמו בכל מחסום ולאורך השנים, כמו היום, החיילים התעללו ברוכלים המבקשים להתפרנס. כשיטה וכמטרה וכנורמה. במקרה הזה היו אלה שני הילדים הקטנים האלה. שלא אנקוב בשמם. החיילים הכריחו אותם לשבת על האדמה הרטובה, על תלולית של חול, שבראשה היה מה שמכנים פילבוקס ולידם עמד חייל עם רובה. לשמור עליהם.
שלא יסתתרו מהגשם. שלא יחזרו למכור. או ילכו הביתה.
אלא יישבו שם, על החול הרטוב, לתוך החושך היורד, והקור, כעונש. מפני שהיו כל כך רזים, לבושים בגדים קלים, והיה כל כך קר, וישבו חבוקים ורועדים על אם הדרך, איכשהו דמויותיהן הקטנות משכו תשומת לב רבה.
אנשים שעברו עצרו, אמרו משהו, והחייל לרוב אמר להם להסתלק, לעיתים בקול או בניפנוף נשקו, והם הלכו.
על התלולית טיפס ועלה כלב רטוב ומוזנח ונעמד ליד הילדים. והתישב. וישבו שלשתם. שני הילדים הרזים והקפואים והכלב העזוב.

והחייל, ליבו נכמר, וברכות גדולה התכופף, רובהו הגדול מוסט מעט הצידה, וליטף את פניו של הכלב.

העוברים ושבים הביטו בו נדהמים."

מחסום חווארה

אווירה קשה. התורים צפופים מאוד. הרוב בחורים צעירים, המון מהם סטודנטים בדרכם חזרה מהאוניברסיטה.
חיילים שמשדרים אלימות נוספת על זו המובנית. הליכה זקופה, היד על ההדק של הרובה, אצל אחדים הרובה מורם, מסתובבים אנה ואנה, מביטים סביב, מחפשים, לא אחר משהו מסויים, מבטים חדים וקשים. גם האנשים אומרים שקשה. התור לגברים  אורך בערך שעתיים. לעיתים יותר. הנשים לרוב יוצאות קודם ומחכות, נשענות על הגדר. אישה אחת בוכה. היא לא היתה צריכה להסביר כלום.

הילדים, שכבר דווח איך מתעללים בהם החיילים בקביעות ומונעים מהם למכור, היו שם. היום הצליחו למכור.

סיפרנו למעתצם בן השתים עשרה, שמכר בדיוק ספוגים לשטיפת כלים, שראינו צילום יפה שלו שיהודית ל. שלחה, והוא אמר יהודית? ואמרנו כן, יהודית. ואמר שוב יהודית, ואמר עליה משהו שלא הבנתי רק שאמר שהיא הכי שיש, וחייך, ופניו נשטפו נוגה של אור כזה שנמזג בפניו הצעירים כל כך.

בצינוק איש מבוגר ועוד ארבעה צעירים. במכלאה כמה בחורים.
האיש המבוגר בצינוק מעוכב וסגור  מאחת בצהריים. כמה שעות. השאר פחות. הוא מספר שעמד בתור, והיה בדרכו אל החייל, ראה על הארץ  קופסה עם סכיני מטבח,  הרים אותה ונתן אותה לחייל. ומייד שמו אותו בצינוק. שוב ושוב הוא אומר, רק ראיתי את זה ונתתי לו. כשאנחנו הגענו כמה שעות אחרי כן, איש עדיין לא דן בעניינו. ויוי טילפנה לכל רשויות הצבא למיניהן, ונענתה פעם אחת שהסכינים היו לו אחד בכיס אחד והאחד בשני, ופעם ששניהם היו בתיקו, וקצין מנהלת התאום והקישור שבמחסום, כשנשאל על האיש השוהה שם, אמר שמתברר שיש לו עבר פלילי, בעניני סמים.
אז מה הקשר שאלה רוני לתומה, מה שהיה היה, וזה ענין אחר. ומה זה עניינכם. מה הקשר, הביט בה תמוה, וטרוניה נמשחת בקצות פיו. כן, מה הקשר, חזרה ואמרה רוני. ואילו הוא, נדם, פניו נאדמים ממאמץ הבלגה או צדקנות או משהו מעין זה.  

האיש המסכן נשאר שם שש שעות בחדר הצר והסגור ובשבע בערב נשלח למתקן הכליאה הידוע לשימצה חטיבת שומרון, להמשך עינוייו.

אין ספק שאין הבדל בעיניי רשויות הכיבוש אם אדם מוצא סכין ונותן, או מחזיק סכין בכליו. המילים סכין ופלסטיני יחד ולא משנה מה מהות הקשר ביניהם, די בהן כדי לענותו.

הלחץ מאחורי חישוקי הברזל מתעצם. מין נהמה עולה מכיוון הבחורים. חלקם מטפסים זה על כתפי זה. מתח נורא ועצום. קשה להמחיש.
החיילים מקפידים באטיות מכוונת. אדם אחד עובר. ואז החייל נשען על הדלפק, מצטחק עם חברו. לאיזה זמן. ארוך.
מאחורי הברזלים צמודים הבחורים. הסורגים דבוקים לגופם ולפניהם.

מידי פעם חייל זה או אחר דוחף בידו את הברזלים של המכשולים המסתובבים.

אאאאאירג'ע....

אחד הבחורים הכלואים בצינוק 'הרים' את קולו לפי גירסת איזה חייל, והוא נדרש להתפשט עד תחתוניו. אחרי שהוריד את כל בגדיו סימן לו החייל לשוב ולהתלבש. והלך. והאיש התלבש. ואנחנו לא הבטנו.

עדיין בצינוק עם האחרים.  

תלמידה לתיקשורת ועוד שבעה סטודנטים אחרים שלומדים בשכם, היו בדרכם לבית לחם לפרויקט שקשור בלימודי טלויזיה, לשבעה עשר יום. הם הגיעו למחסום בשלוש, ונעמדו. היא יצאה מהמחסום בשלוש וחצי, והם עוד עמדו בתור. מונית חיכתה להם מעבר למחסום. יש להם ציוד יקר וכבד והזמינו אותה מבעוד מועד. טיפין טיפין החלו גם הם עוברים. חלק מחכים אבל הרוב עברו. חשבה והסכימו איתה שמי שעברו עדיף שיסעו כבר. המונית עולה להם כסף. אלא שרצתה שהמונית תיקח את הציוד היקר. אבל אי אפשר היה לענין את כוחות הכיבוש הצעירים בבעיה מינורית שכזו כמו כסף שאין, שזורם לשוא בגלל תור, שמדוע בכלל קיים ומדוע לעזאזל הם מוכנים לעמוד שם ולקיימו ולמנוע מאנשים לעבור בתוך אדמתם מצידה האחד לשני, רחוק מרחק גדול מגבול מדינתם שלהם.

אין מה לומר שהציוד המשיך לעמוד בתור הארוך והנורא.

לפחות שעתיים וחצי עמדו רוב הגברים. עם הזמן מבטיהם עמוק בתוך גבותיהם של העומדים לפניהם. איש לא נראה מתיישב בצד. לנוח. איש לא מסיט מבט. נראה שאם יזוז ייתפס מקומו.
גוש אחד של זעם כבוש לרוב, אלא שלעיתים, מידי פעם, כמו קינה, נשמע קול משונה מגוש האדם ההולך ומאבד ממתאריו. החושך יורד. מחשיך מוקדם. כל הפנים הדחוקים והידיים נראים כמו כתם חשוך אחד.
גם הקולות נשמעים, עם הזמן העובר, כמו נהמה אחת אחידה של חיה גדולה ופצועה לכודה בחשכה. האיטיות הנוראה נראתה מכוונת. מין שהות לא מוגדרת בין פעולה לפעולה. וואחד וואחד. אירג'ע.
הכל לאט. לוקחים את הזמן. כמו לקו כל החיילים במחלת אי אנרגיה.
מלבד האנרגיה בה עברו ממקום למקום עם רובים זקורים וגב זקוף ומבטיהם השלופים. ושוב פטפוטי ביניים ואיש לא עובר, והכל עוצר, והזמן בתוכו, נמתח. גבותיהם אל ההמון. חיוך, וסיבוב. כל העיניים יחד מביטות בחיילים מתוך החושך. התור דחוס עד אפס מקום. ושוב וואחד וואחד. ואחד עובר, וחייל מיד דוחף את הקרולסה אל האנשים שממילא סגורים מאחוריה.

הבחורים כמו תמיד בחווארה, מורידים חגורות, מרימים חולצות, עושים סיבוב, לעיתים מרימים גרב אחת ושנייה, ומרוקנים כיסים.

והיה איזה רגע, בשעה שאחד הבחורים היה בדיוק מרים חולצתו בפני אחד המדכאים הצעירים, כובש אחר הגיע ליד. אלא שרצה, כך מתברר, לעבור דווקא באותו מרחב בו עומד הבחור הפלסטיני ומפשיל תוכו לפני החייל.

אלא שאין בעיה, פשוט חצה אותו, מתנגש בו, מעיף אותו הצידה, מותז.

ידיו של הבחור שבדיוק אחזו בחולצתו המורמת מנתרות, זועזע לרגע, גם בפניו שהתכווצו ואז הירפו שוב, ומייד התיישר, ואחז בחולצתו שוב, וחזר בדממה למסדר השפלתו עד סופו.

כל הבחורים כמעט בלי יוצא מן הכלל, לאחר שיצאו עם החגורה ביד ועם ערימת המחברות, מקללים קללה כבושה.

אחד הבחורים שהיה במכלאה שלוש שעות, אחרי שעתיים בתור, מקבל את תעודתו. אוסף חפציו, פניו קפוצים וזועמים ויוצא לתוך החושך.

גבר מבוגר לבוש חגיגית מחכה לבנו בן העשרים וארבע. הם מרמאללה ועובדים בשכם. בדרכם חזרה. כמו בכל יום. היום התחשק לחיילים לא להעביר אותו.

למה? ככה.

אז השתמשנו בכוחנו הלבן והיהודי הידוע, וסלסלנו סילסולים בקולנו, ואמרנו כך או אחרת ודבר לא עזר עד שמי שמאיתנו עלה בדעתה להשתמש באותו הגיון אוניברסאלי ידוע ואמרה למפקד, שהנה בבית איבא דווקא לא היה תור גדול כמו כאן בחווארה, ולא זרקו אנשים בחזרה ככה כמו את הצעיר הזה. והמפקד שנעשה מיד קשוב, אמר, מה באמת, מי היה שם, זה 'שמוליק' (השם שמור במערכת). ואמרנו כן, למרות שלא היה לנו מושג מה היה שמו של ההוא. והחווארי, שכניראה האפשרות שהבית איבי הוא יותר ממנו במשהו, הסעירה את רגשותיו הקיימים כניראה למטרות אלה, ורץ ומצא את הבחור שסולק, והוא עבר.

אחד אפס לחווארה.

בדרכנו לטרנזיט בחזרה פגשנו את סדרן המוניות.

עמדתי בתור הוא מספר, משכם, הייתי מספר עשרים. וזה אומר עוד ארבעים דקות בערך. אז רציתי להדליק סיגריה וראה אותי החייל ואמר תכבה. אמרתי למה. אמר כי אתה עומד במחסום. אמרתי לו אני אגיע אליך ואז תעשה איתי מה שאתה רוצה, עכשיו אני כאן רחוק. והדליק סיגריה ועישן. ועבר זמן. והגיע לנקודת הבדיקה ועבר, ובדיוק החל יוצא מהמחסום וניגש אליו החייל ואמר בקול, תן לי את התעודה וחכה כאן. ואמרתי לו אל תצעק עלי. והא אמר אף אחד לא יעשן אצלי. ואני אמרתי אף אחד לא יכבה לי את הסיגריה. ועוד ארבעים דקות עמדתי שם.

אחד משני האחים המבוגרים בעלי העגלה, העובדים במחסום, במסגרת עבודתו העביר לפני חמישה ימים בעגלתו טמבון של מכונית שבדיוק נקנה בשכם. עם אישורי הקניה ובעל הבית איתו. החייל בדק את העגלה, ואמר לו, מעכשיו אתה בעונש. חודש לא תעבוד. בגלל הטמבון. בכל זאת הוא הגיע לעבוד. כי מה יעשה. אתה בעונש נזף בו חייל אחר שידע על פישעו ועונשו של האיש. אגב, את הטמבון, אין מה לומר, לא בדקו במכונת הרנטגן, לא סיכלו אותו בסיכול ממוקד, לא עצרו אותו או החרימו אותו או את בעל הבית שקנה אותו בעוון או חשד כלשהם. בעל הבית לקח את הטמבון החדש בחזרה לשכם. ובעל העגלה איבד עבודה לחודש. חודש ימים שלא יביא שקל אחד לביתו כי הוא העביר טמבון שלא נחשד בדבר.

על מפקד המחסום בחווארה שני דברים קטנים. האחד, הוא הביט על המון הפלסטינים הדחוקים מאחורי הברזלים המסתובבים ואמר לאחת מאיתנו תראי אותם איך הם. פניו מקומרים בהבעת גועל. מבליע את המילה חיות.

וכשנשאל אותו איסטניסט מופלג על המעוכבים בצינוק, שמחוצים שם שעות ארוכות, אמר זה לא קרה אצלי.
דהיינו זה לא עניני.

מעבר לדמיון המבהיל בין כל המחסומים ובכל התקופות, כשכל השינויים הם חיצוניים לרוב, למהות שלא משתנה,
אותה מהות אחת שהיא שהמחסום מתעלל וחוסם ומונע חיים לבני העם הפלסטיני על אדמתם, כמטרה.

אבל בכל זאת לא היה מנוס מהשוואה. כמה הבדלים היו ניכרים. האחד היה שבבית איבא לא היתה היום בדיקה גופנית. כלומר מי שיצא ממחסום בית איבא ולא מחווארה לא עבר את הבידוק הגופני הידוע. כאמור יצא מאותה העיר לאותו מרחב זהה. זה כמובן מעלה את השאלה מדוע אם כן הם בודקים בחווארה אם בבית איבא, שזו עוד יציאה מאותה העיר הם לא בודקים.
כי הרי אם כך זה לא קונסיסטנטי עם טיעון הביטחון המפורסם שלהם.
אבל התשובה הרי ידועה. טיעון הביטחון הוא האמצעי בו נמכרת ההתעללות המכווונת הזו.
שהיא היא הרי המטרה ולא הסימפטום.