מחסוםWatch מתריע – אוגוסט 2004 | מחסוםווטש
אורנית, מהצד הזה של הגדר

מחסוםWatch מתריע – אוגוסט 2004

שתפו:
Facebook Twitter Whatsapp Email
שלישי, 31 אוגוסט, 2004

 

במחסומי שכם נבנו מתקני צינוק - מבנים צרים ביותר שנועדים לכליאת אדם אחד בצינוק, בעמידה או בכריעה. דלת פלדה נסגרת על הכלוא. בימים החמים הדלת מתחממת באופן בלתי נסבל וקשה לגעת בה.

"מספר דקות לאחר שהגענו הכניסו החיילים פלסטינית צעירה לצינוק, לדבריהם, מכיוון ש'קללה אותם והתחצפה'. הבחורה עמדה שם, ראשה מבצבץ מעל דלת הברזל, והיא צועקת ודופקת עליה. הגשנו לה מיםinfo-icon. היא שוחררה על ידי קציני המת"ק כעבור שעה" (בית איבא, 16.8).

"הבחנו בילד כבן 12 בצינוק ,ראשו מזדקר מעל לדלת. הוא היה כפות והמעוכבים סיפרו שמדי פעם חייל מסוים היה נכנס ומכה את הילד בכת הרובה. הילד העביר דברים בין המחסומים, החיילים רצו להעיף אותו והוא ברח. לאחר קשר עם המוקד ועוד טיפולים הילד שוחרר" (חווארה, 14.8).

 

 

ולהלן לקט מתיעודי חודש אוגוסט 2004:

 

התנהגות החיילים

למרות ההמלצות של דו"ח שפיגל, אנו מבחינות בהידרדרות קשה בהתנהגותם של החיילים במחסומים. את מקום האלימות הפיזית תופס יחס של השפלה ושל זלזול. המחסום הפך למגרש משחקים והפלסטינים הם כלי המשחק. החיילים הם גם השחקנים וגם הקהל.

"מעוכב מבקש מחיילת רשות למלא בקבוק מים. החיילת מסמנת לו לגשת לג'ריקן שניצב מאחוריה. ברגע שהוא מסיים למלא מים, מגיע חייל, חוטף ממנו את המים, שופך אותם לארץ וצורח עליו שאסור לו לקחת מים מהמכל הזה, כי הוא נועד לחיילים בלבד - עוקב המים שנועד לו נמצא מעבר לכביש. מוזיקה בוקעת ממתקן השיקוף לבדיקת תיקים." (חווארה, 26.8).

"היות שבית פוריכ הייתה נתונה בעוצר, כמעט שלא הייתה תנועה במחסום. המעטים שעברו בו נדרשו 'לשיחת הבהרה' עם מפקד המחסום. השאלות נשאלו בנימת דיבור אלימה ביותר: "האם הכרת את חנני (שם המחבל שהרג את איש הביטחון באיתמר)? האם זרקת אי פעם אבנים על ישראלים? האם רקדת אתמול משמחה על הרצח? האם עשיתם מסיבה לכבוד ההרג של יהודים? האם אתה חמסניק? מתי תפסיקו להרוג ישראלים?" ועוד כהנה וכהנה שאלות ברמה... הפלסטינים המושפלים ענו כמובן 'בהתאם לצפוי', מה שזיכה אותם בתגובה מצד שאר חיילי המחסום בסגנון: "תראה אותם משקרים לנו בפנים." החיילים קיללו בהתלהבות ובשמחה - לאו דווקא בעברית צחה. שני חיילים חזרו ממרדף אחר מכונית חשודה. התלוננו שלא הצליחו לירות במכונית - ועכשיו נקמה - יענישו נהג משאית (שהגיע למחסום עם משאית מלאה בירקות ושכמובן לא היה קשור בשום דרך לאירוע): יכריחו אותו לפרוק הכל מן המשאית שלו ולחזור ולטעון אותה - ואז יחזירו אותו לאחור - "נראה להם". אכן, כך היה." (בית פוריכ, 14.8).

התנאים הפיזיים

ובהמשך לדו"ח שפיגל : לצד שיפורים מסוימים – קירוי ומים -- נוספו במחסומים שעריםinfo-icon מסתובבים ('קרוסלותinfo-icon') מברזל ומכלאות בטון מקורות. השערים צרים מאוד, כדי כך שאין בהם מעבר בטוח לאישה הרה, לאדם הנושא בזרועותיו ילד או חבילות או לנכה. התוצאה היא שילדים מופרדים מהוריהם, חבילות מתפרקות ונוצרת מהומה גדולה. הקרוסלה היא מלכודת מסוכנת והמעבר במחסום מתעכב עוד יותר. (אותם שערים מיוצרים גם במידות גדולות יותר - בדוק!)

"קבוצה גדולה של נשים נדחקות ליד הדלתות המסתובבות ולא מבינות איך לעבור דרכן (... 'לא היו אף פעם בדיוטי פרי?'). הן נתקעות שלוש ביחד, לא מצליחות לעבור קדימה או אחורה, הילדים על הידיים, מבוכה וכעס. התיקים נתקעים בין הברזלים, הכל רחוק מהעיניים של החיילים המתקתקים" (חווארה, 26.8).

"ביציאה מאחורי הקרוסלה 200 איש, מראה מחריד. נשים בוכות, ילדים דחוסים בין הברזלים, גברים כועסים..."(בית איבא,22.8).

שטחן של המכלאות שנבנו לאחרונה כ-20 מ"ר ליחידה. במכלאה כזו נכלאים לא פעם 100 מעוכביםinfo-icon, הנדרשים 'לשבת' על ספסלים שבורים או על הרצפה.

מת"קinfo-icon עציון

לאחר פנייתנו לראש המנהל האזרחי תא"ל אילן פז, הוקמה וועדה בראשות אביב פייגל, והובטחו לנו שיפורים במת"קים. ולמעשה: המצב במת"ק עציון לא השתנה, הכל דיבורים. המבנה צר מהכיל את מאות הפונים המצטופפים במכולה הלוהטת, האוורור אינו עונה על הצרכים המינימליים והוא מופעל רק לאחר תזכורת, מתקן המים פועל רק לעתים, הצחנה קשה והניקיון מתחת לכל ביקורת. שעות הפתיחה אינן קבועות והן אינן מתפרסמות בבהירות.

 

מחסום הקונטיינר

מחסום פנימי, הנמצא בפאתי סוואחרה, מהווה מעבר יחיד בין דרום הגדה לצפונה. כדי להגיע למקום נידח זה, נאלצים הפלסטינים לנסוע בדרכים עקלקלות. מכוניות פרטיות לא מורשות לעבור. בעתות סגרinfo-icon מושבת המעבר כליל, ואפילו רכבים הומניטריים לא הורשו לעבור. לאחרונה נערכות בו עבודות בינוי נרחבות המעידות על כוונה להפוך את המחסום למחסום קבע מרכזי. בפועל מחסום זה גורם לביתור הגדה לשני חלקים.

 

ואנו חוזרות ומתריעות:

למרות שהחרמת תעודות זהות ואיבודן מנוגד לחוק – זוהי תופעה הנפוצה בכל המחסומים - תופעה שנתקלנו בה פעמים רבות ודיווחנו עליה, ובכל זאת, היא עדיין חוגגת. המנהג הנלוז של עיכוב כאמצעי הענשה בידי חיילים נמשך באין מפריע. האם יש כאן משום הסכמה שבשתיקה מצד הדרגים הבכירים?

 

 


 

 

ולסיום: אין מחסומים נאורים

"אם החיילים יתייחסו לעוברים במחסומים כאל בני אדם שווים להם, הם עלולים לשאול שאלות על עצם שירותם" (עמירה הס, "הארץ", 2.9.04).