טרטורים, התעללות, שיבוש חיים, פקודות מתחלפות ושרירות לב
תור של כ-30 כלי רכב תקועים עד הרחק מעבר לצומת. נהג מונית מספר לנו שממתין כבר שעה וחצי. בבוקר חיכה שעתים ביציאה מענבתא, וכשהגיע למחסום נשלח חזרה לטולכרם לעבור בכביש התחתי בגוברה, על אף שיש לו אישור. כך נסע 50 ק"מ מיותרים בדרכו לרמאללה עם הנוסעים, בנוסף לבזבוז של שלוש שעות במחסום. איך אומר החייל במחסום: "אני בעד לשבש להם את החיים כמה שיותר. כמה שיותר נשבש להם את החיים, ככה יהיו לנו פחות הרוגים".ואני לתומי חשבתי שככל שיגבר הייאוש יהיו לנו יותר הרוגים. האם זו תורה מבית מדרשו של צה"ל, או "רק" תולדה של הכיבוש? הסיבה לשיבוש – יש התראות מענבתא. לשאלה למה צריך לטרטר את כולם? התשובה היא "כי הם לא מלשינים". לטענה כלפי גסות הרוח הוא משיב: "אנחנו מתנהגים אליהם כמו שהם מתנהגים אלינו". הם, מאות פועלים קשי יום, אישה זקנה במונית, סוחר שרוצה למכור ביצים בכפר סמוך, משפחה שרוצה להגיע ללוויה. כולם מחכים כבר שעתיים וחצי בפקק, לאחר שכבר בבוקר עברו אותה מסכת ייסורים. תלויים בתנועת ידו של חייל בן 19. קדימה – אולי אגיע ללוויה, אחורה – אין סיכוי. שיבוש החיים מלווה בגסות החיילים. ערבי ישראלי שרוצה להעביר ביצים לכפר מצפון לטולכרם: "אני נותן לך חמש דקות – תעוף מפה". הולך רגל מגיע למחסום רטוב מגשם ומפוחד. תוך כדי בדיקת התעודה : "אתה זרקת בקבוק תבערה, הא?" האיש רועד מפחד ומקור "לא לא, אני לא..." והחייל צוחק. (ענבתא, 21.11.05)
15:00 עשרות גברים התגודדו במחסום הכניסה לישראל. מאחוריהם השתרך תור עצום של משאיות וכלי רכב אחרים. האווירה הייתה טעונה מאד. מהר מאד הבנו שהאנשים הינם ערבים אזרחים ישראלים, שממתינים משעה 11.00 בבוקר ולא ניתן להם לחזור לבתיהם. אנשים רעבים ומותשים. מיותר לומר שכל אזרח יהודי שרצה לעבור עשה זאת ללא שאלות ועיכובים. לטענת מפקד המחסום ההוראה היא מגבוה כי ישנה התראה חמורה. מכיוון שאין מספיק כוח אדם, כל ערבי ישראלי מעוכב. אנשים שהגיעו עד המחסום לדקות ספורות, כדי ללוות קרובים, נלכדו ולא יכלו לחזור לביתם. אחד מהם תושב ג'סר א זרקא עם אישה קודחת מחום ןשלושה פעוטות במכונית. האחר טכנאי חברת קריסטל שבא לתקן מזגן באחת ההתנחלויות, ועוד כהנה וכהנה. תמיד הטענה הייתה לאפרטהייד במחסומי הכניסה תחת מסווה של תושבים ולא תושבים. כאן הרחקנו לכת; המחסום מפלה בין אזרחים ישראלים ערבים ויהודים. הכניסה לישראל מותרת רק ליהודים. לשאלתנו האם מצופה מהתושבים לארגן לעצמם מקומות לינה במחסום או אולי לחזור לשטחים, החיילים המבולבלים לא ידעו להשיב. אך הסמל האחראי על המחסום הציע, שנאמר לאנשים שעליהם להזיז את כלי הרכב שלהם כי המשטרה בדרך לרשום דוחות. מיותר להגיד שהפקק נוצר בהוראת הצבא והיא שייצרה את הפקק העומד הזה. התקשרנו למת"ק טולכרם שם ענו לנו שאינם יכולים לעזור משום שתחום אחריותם אינו אזרחים ישראלים. מנסות שוב מבקשות את ר' או ק'. הם אינם זמינים. ניסינו את מזלנו אצל המח"ט. המח"ט והסמח"ט אינם. גם כאן נענינו על ידי אחת הפקידות שישנה הוראה מגבוה.
16:15- קצין בדרגת סגן מגיע למחסום, מבטיח לנו שינסה לפתור את הבעיה וחוזר כלעומת שבא. ר' מהמת"ק מגיע, קצת בהלם מהמתרחש, מנסה לעזור, מצליח לשחרר את המשפחה מג'סר א זרקא. אנו מנסות לצלצל לכל הגורמים ברשימה הטלפונים שלנו. אנו מצלצלות לדובר צה"ל, הפקידה התורנית מסבירה שיש כרגע פעילות ביטחונית רגישה מאד ואין מה לעשות. 10 דקות מאוחר יותר שוב טלפון לדובר צה"ל ושוב אותה תגובה. האמת שאנו ממש לא מעודדות. אין שום סימן שהדברים יזוזו ישנם יותר ויותר אנשים. והכעס הולך וגובר.
16:30- טור כלי הרכב בשני הכוונים מלהיט את היצרים. נהג מכונית ישראלית, כנראה מאחת ההתנחלויות, שממתין כעשר דקות, יוצא מהמכונית כשרובהו שלוף. החיילים חסרי אונים כנגדו ואינם מגיבים. האווירה מתוחה מאד ויש תחושה שעוד רגע העסק מתפוצץ.
16:40-אנו מתקשרות למשטרת טייבה מדווחות על המתרחש ומאיצות בהם להגיע לפני שתהיה אלימות ונתקלות בקיר אטום.
17:10- מתחיל להיות חשוך. פתאום, באופן מוזר, מגיעות 5 מכוניות משטרה ומשחררות את כל העסק.האם הייתה זו משטרת טייבה? לא ברור. למי ולמה היה הדבר נחוץ? החיילים לא הצליחו כלל לבדוק את הנכנסים. הברדק היה גדול מידי. בסיומו של היום המתיש והמדכא הזה לא הבנו האם יש עוצר
או אולי סגר. מה אומרים כל המושגים הללו. למה מעכבים אנשים על לא עוול בכפם. לאלוהי מופז פתרונים. (ג'וברה', 24.11)
בעיית האישורים החדשים והטרטור בין ג'בארה לארתאח נמשכת: פועלים מגיעים לג'בארה לעבור לישראל, שולחים אותם לארתאח או להפך - כי כל פעם משתנות ההוראות. פועלים ללא אישור חדש לא עוברים למרות שהישן עדיין בתוקף (תמיד אחרי סגר יש להחליף את האישורים – למה??).
8:00 - פועלת רוצה להגיע לשדה שלה ואינה יכולה כי עליה לעבור דרך השער החקלאי וזה פתוח רק עד 7:30.(ג'וברה, 27.11)
השעה כבר אחרי 7:00. פועלים רבים מחכים בתור. שני חיילים עומדים מאחורי בטונדות ברובים שלופים, חייל אחד בודק. כל פועל נדרש להרים את חולצתו, להסתובב, להרים שוב. מסתבר שהתנועה הזאת, הנפת יד אחת, אח"כ הפירואט והנפת היד האחרת מכונה "ריקוד קלנדיה". אבל זה לא מצחיק. (ג'וברה, 22.11)
גיבורים על קטנים – הצבא נגד ילדים
מטרתנו בחברון החודש הייתה להיות נוכחות כאשר תלמנידי בתי הספר עוברים דרך מחסומי תל רומידה ובית המרקחת, ולדאוג שהמתנחלים לא יציקו להם. במחסום בכיכר מערת המכפלה –שלושה מעוכבים בגלל "אירוע": מהו האירוע? דקירה! ומתי זה קרה? לפני חצי שעה! ובכן לא דקירה ממש, אבל היה סכין. מי איים? ילדה. בתיקה נמצא סכין. אירוע! . השלשה שוחררו. (חברון, 6.11 )
מכיוון שאסור לפלסטינים להמצא בקטע של רחוב שוהדא שבין בית הדסה ושכונת אברהם אבינו, תלמידות אשר גרות מזרחית לבית הספר קורדובה מרחק של 5 דקות הליכה רגלית, נאלצות ללכת 45 דקות בדרך עוקפת. (חברון, 5.11)
התלקחויות אלימות בין תלמידים לחיילים במחסום בית המרקחת- נקודת המחלוקת היא מכשיר השיקוף הנמצא בתוך הבודקה של המחסום. הילדים מסרבים לעבור במכונת השיקוף (הטענה היא שחשיפה קבועה של פעמים ביום עלולה להזיק להם). כ- 40-50 ילדים לוחצים על המחסום מכיוון השכונה החברונית אבו-סנינא. קצת נפצים, אבנים קטנות נזרקות, ילדים בועטים בבודקה של המחסום. הרבה ילדים מטפסים ועוברים דרך הגגות שמסביב למחסום. מידי פעם החיילים יוצאים ורודפים אחרי הילדים לתוך האזור הפלסטיני, וצלמי העיתונות בעקבותיהם. החיילים שומרים על איפוק . בתשובה לטלפונים ענו ממשטרת חברון כי אין להם סמכות בעניין. מח"ט חטיבת יהודה מסרב לבקשתנו לתת לילדים לעבור אחד אחד מחוץ לבודקה על מנת להרגיע את המהומה: "הילדים יודעים שהם יכולים לעבור במחסומים אחרים ללא שיקוף. מישהו מלבה ומדרבן אותם להגיע דווקא למחסום זה, ואנחנו לא נוותר". לבסוף הגיעו המורים ושכנעו את הילדים לעבור בבודקה כפי שעשו גם ב-24.11. (חברון, 28.11)
בכפר ירכא הוחלף נוהל "אלמנת קש" – שלפיו החיילים השתלטו על בית וצופפו משפחה שלמה בחדר אחד מבלי אפשרות לצאת - בנוהל "אלמנת הקש העליזה" שבו השתלטו החיילים על בית אבל איפשרו לבעלי הבית להכנס ולצאת מביתם. (חברון, 1.11)
שינוי השם במכבסת מילים איננו משנה את העוול - אכן, כמה קשה להגמל מהרגלים רעים!!
כל תושבי טואני עדיין מנועי שב"כ. (דרום הר חברון, 22.11)