מחסוםWatch מתריע – ינואר 2006 | מחסוםווטש
אורנית, מהצד הזה של הגדר

מחסוםWatch מתריע – ינואר 2006

שתפו:
Facebook Twitter Whatsapp Email
שלישי, 31 ינואר, 2006

"חכו – כשהחומה תושלם הם ירקבו בפנים" (שוטר מג"ב באבו-דיס)

בעקבות "ההקלות" ו"השיכלולים" ולמען "הקטנת החיכוך עם אוכלוסייה נגועה בטרור" הולך חופש התנועה של הפלסטינים ומצטמצם עד כדי שיתוק מוחלט. לעומת זאת הולכות ומתרבות תופעות אטימות הלב, ההשפלה והרשע. הדה הומניזציה וההתעלמות מאנושיותו של הזולת הופכים לנורמה מקובלת ודור שלם של חיילים לומד "לבצע הוראות" כי "אין מה לעשות".

מצאנו התפרסות מסיבית של חיילי משמר הגבול בשטח. קבוצה אחת התמקמה על מנת לתפוס את התושבים המקומיים ולמנוע את מעברם לבתיהם. שתי הקבוצות האחרות החזירו את כל התושבים שביקשו לעבור, אפילו נשים עם תינוקות וילדים, באמתלה ש"צריך ללמדם להשתמש במחסום החדש והיעיל – מחסום הזיתים". כעבור חצי שעה התיצב במקום גם שוטר רכוב על סוס ומשאית עם כלבים חנתה מול ההצטלבות. ( אבו דיס, 23.1.06)

...כעבור כשעה טלפנו למפקד האזור והוא אמר לנו שהמעבר החדש עומד להפתח רק בעוד חודש אבל מהיום מתחילה תקופה של "הרגלה". הוא גם הוסיף שלחיילים יש עוד "קצת" שיקול דעת ומפעם לפעם הם יכולים להרשות לאנשים לעבור – אבל זו רק התחשבות מיוחדת מצידו מפני שחשוב לו להקל על האוכלוסייה. ולזה יקרא "התקוה של כולנו".(אבו דיס, 22.1.06 )

בחודש האחרון גברה מאד ההתעללות הביורוקרטית בתושבי צפון הגדה. בנוסף לבידול, המחלק את הגדה המערבית לשלושה בנטוסטנים, נוספה עכשיו גזירה חדשה – תושבי שכם המבקשים להגיע לטולכרם נדרשים לנסוע צפון מזרחה בכיוון הפוך ליעד נסיעתם. משם עליהם לפנות מערבה, לחצות את כביש 60 ולהמשיך בדרכי עפר צדדיות לטולכרם, כדי לשמוע בהגיעם למחוז חפצם שטולכרם סגורה ואין כניסה. דרך שבתנאים רגילים נמשכת 20 דקות, אורכת עכשיו שעה וחצי.

נהג מונית שתיקן את רכבו בשכם מבקש לחזור לביתו בנקורה, 5 דקות נסיעה מהמחסום. החייל שולח אותו לעין אל-בידאן. הנהג מסביר את חוסר ההגיון בסיבוב הגדול. מתעצבן, מתחנן, כועס, אומר דברי כיבושין, ולבסוף נכלא במכלאת המעוכבים. הוא פורק את תסכולו בדיבורים והחייל מאיים שייקח אותו לכלא. הוא: לא תפחידו אותי. בג'וברה אומרים לך לענבתא, בענבתא – לאל בידאן אבל אני גר בנקורה שלושה ק"מ מפה. למה לנסוע 40 ק"מ? אני נוסע מהעיר שלי אל הכפר שלי. לא יהיה לזה סוף טוב". החייל: אוסקוט! אוסקוט! והוא מאיים שיקשור את עיני האיש בפלנלית. לאחר כשעה משחררים אותו בחזרה..... לשכם. שני חיילים מלווים אותו והחייל במגדל התצפית מתבקש לעקוב שהוא אכן נוסע דרך אל-בידאן. (בית איבא, 16.1.06)

3 נשים, אחת מחזיקה בזרועותיה ילד קטן ותינוק – כולן יצאו משכם ומבקשות להגיע לטולכרם. הן נשלחות לעין אל בידאן – נסיעה של שעה וחצי במקום 20 דקות בדרך הישרה. הקור רב, גשם שוטף ונציג המת"ק שאינו נמצא במקום מתבקש טלפונית לעזור. מפקד המחסום מסתפק באמירה הסתמית "אלה הוראות מגבוה". התשובה הטלפונית מהמת"ק: "הם ידעו שלא יוכלו לעבור מפה ואת מפריעה לי להמשיך לטפל באירוע". סרן וקצין מת"קinfo-icon המגיעים למקום אומרים: "אין חד פעמי. זה יגרום לאפקט הדומינו. כולם ירצו". לאחר דקות יקרות מודיע הסרן שבעצם רצה לעזור לאשה אבל מה לעשות, היא כבר הלכה. (בית איבא, 25.1.06)

אטימות הלב, ההשפלה והרשע

צה"ל העניק לחייליו משחק חדש - מערכת כריזה, והם אוהבים אותו ומכירי תודה. הווליום מחריש אזניים. ההוראות ניתנות בטון תוקפני ומזלזל. החיילים מדברים אחד עם השני דרך הכריזה על הא ועל דא, בדיחות ולעיתים הוראות איך להשפיל. החיילים צורחים במערכת הכריזה מחרישת האזניים קללות כלפי העוברים שאינם מבינים את ההוראות, "מכאן – לא משם"! "הבלה" וכד'. החיילים משתעשעים בכך שכל אחד מהם נותן הוראות שונות לאותו אדם והוא חוטף צעקות ואיומים מכולם על כך שלא נענה להוראות. (קלנדיה, מדי יום)

נוצר בלגן גדול והחיילים מפגינים אדישות למתרחש. הנהגים המגיעים מהכוון הנגדי מקבלים הוראות לסדר את התור. להנאת החיילים מתפתחות צעקות בין הפלסטינים. לאחר כשעה מגיע ג'יפ והקצין היורד ממנו שואל "יש בעיות?" ואומר: "אתן צריכות להבין, האזור כאן עוין, החיילים מיחידה מובחרת, וזהו יומם השני במחסום. במשך יומיים עברו תידרוך איך להתנהג אל הפלסטינים בצורה מכובדת. אז הם עדיין מבולבלים". (בית איבא,, 29.1.06)

חייל עם נשק שלוף בודק את פנים המכונית. הולכי הרגל, כ-15 אנשים, ממתינים זמן רב. אשה עם תינוק חולה בזרועותיה מתקדמת. היא מתבקשת לחשוף את בטנו של התינוק המתגלה נטולת מטען. ארגזי מלפפונים מתפזרים על הקרקע ונאספים. מצעד האנשים המצפים נמשך ואחד מהם מתבקש לפשוט את מכנסיו במרכז השביל ולגלות את תחתוניו. (בידינו יש צילום) המפקד טוען כי ההליך בהחלט מתקבל על דעתו. עוד נחשפים רופא צמוד לאמבולנס וקאדי מנצרת. תוך שעה עברו במחסום 3 הולכי רגל, אמבולנס ושתי מכוניות. מכונית המלפפונים נתבקשה בכניסה לכפר ג'וברה להישפך שוב אך לבקשתינו ובהתערבות הקצין נמנע שחזור הטקס. (ג'וברה, 3.1.06)

חייל מגלה יחס תוקפני ומזלזל כלפי האזרחים העוברים במחסום. במרחק שני מטרים במסלול המעבר הוא מניח שברים של מטאטא דרכים שבור על מעקה הבטון ומכריז "שזהו הקו האדום אליו יש לסגת ואותו אין לעבור עד שיתן סימן". (בית איבא, 19.1.06)

נער בן 16 שוכב על המדרכה. הוא אזוק בידיו וברגליו וקשור בחבל דק סביב גופו ופלנלית מכסה את עיניו. לידו עומד חייל חמוש ומשגיח עליו. הנער מתפתל על המדרכה ונראה המום. אנו פונות אל מפקד המחסום שמספר שהנער ניסה לעבור במחסום בלי תצריח (אישור). הוא נבדק במחשב והשם שלו "קפץ" ובתוך התעודה יש תמונות של שאהידים. הוא מבוקש של השב"כ ועכשיו מחכים להוראות. הוא נמצא שם כשעה. איש אינו מדבר ערביתinfo-icon והנער אינו שולט בעברית. בקשנו ממפקד המחסום שישחררו לו לפחות את הרגליים ויעבירו אותו לסככה. המפקד נענה. שלושה חיילים גוררים אותו, כי הוא עדיין קשור ברגליו ובידיו ועיניו מכוסות בפלנלית. קצין נוסף מגיע ומקשיב לטענותינו. הוא טוען שככל הנראה הנער ישוחרר ברגע שיגיעו הוראות השב"כ ומבטיח לדבר עם הנער ולהרגיע אותו. כעבור כמה דקות הנער משוחרר. לפני שמחזירים לו את התעודה הקצין מראה לנו אותה. בתוכה יש גזיר עתון עם תמונה של אחיו "מבוקש כבד". (ג'וברה, 24.1.06)

הסגר, כתרinfo-icon בידול בעינו, והחיילים מדקדקים בהוראות. חייל אחד נהנה במיוחד וממצה עד תום את יכולתו להתעמר בגסות רוח באנשים. אח בית חולים שואל כיצד יגיע לביתו והחייל עונה "מצידי שיקח הליקופטר". (בית איבא, 12.1.06)

איש כמורה נכבד יצא מן המת"ק ופניו קודרים. הוא הביע את עלבונו על שהחייל באשנב דיבר אתו בחוסר רגישות, בזלזול ותוך ישיבה המפגינה אדנות, כשהוא משתרע בכסאו. האיש אמר "שיהיו קצת יותר בני אדם וידברו בנימוס, הלוא גם אנחנו בני אדם". (מת"ק עציון, 2.1.06)

"האין ליהודי עיניים? האין ליהודי ידיים, אברים, קומה ותואר, חושים, מאוויים, רגשות? האם לא כמוהו כנוצרי אותו לחם יאכל, באותם כלי משחית ייפצע, באותן מחלות ייפגע, באותן רפואות יתרפא, באותו חום יחם לו בקיץ ובאותו קור יקר לו בחורף? אם תדקרונו, הלא נזוב דם? אם תדגדגו אותנו, הלא נצחק? אם תרעילונו, הלא נמות? ואם תעשקונו האם לא נתנקם?"

"הסוחר מונציה" מאת שקספיר. תרגם ש. הלקין.

כמה מיהרנו לשכוח.