להתעלל אפשר גם בלי שימוש בנשק – אין חדש בפלסטין
מחסום עאנין מזרחה מאום אל פחם הוא שער חקלאי בגדר ההפרדה המוביל לשטח פלסטיני שסופח לישראל בגלל תוואי הגדר (השטח הקרוי מרחב התפר
). פורמלית ישראל מאפשרת מעבר לבעלי האדמות, בפועל אין מעבר לבני משפחה ולפועלים, וכך נמנעת האפשרות לעבד את האדמה. כך זה נראה:
המחסום פתוח רק פעמיים בשבוע, בימי שני וחמישי, בבוקר ואחה"צ. בקשת החקלאים לפתוח כמה ימים ברציפות לצורך קטיף השקדים לא נענתה. גם בקשתם לפתוח שער קרוב יותר למטעי השקדים, כדי שלא יאלצו ללכת יותר מ 3 ק"מ בכל כיוון, בדרך לא דרך, לא נענתה . בנוסף יש משפחות בהן רק אם קשישה או אב נכה קיבלו אישורי מעבר לחלקות החקלאיות לצורך קטיף ועיבוד האדמה. (17,20,31 ביולי, צפון הגדה)
במחסום פתע ליד ערימות העפר בכביש 4765 סמוך לכפר בורוקין , בודקים את העוברים ושבים. היום יש בחינות במוסדות הלימוד וסטודנטים רבים מגיעים מהאזור שמצפון לכביש 5 ומבקשים להגיע דרומה. אדם הנושא חבילת בחינות אומר כי הוא מעוכב כבר חצי שעה -8:30 הבחינות צריכות להתחיל . החיילים מחזירים את תעודות הזיהוי ל'קבוצה' מהממתינים והם ממשיכים בדרכם דרומה. ביניהם הבוחן. כמעט נשמנו לרווחה שהנה, בכל זאת, תישמר איכשהו שיגרת החיים, אבל בדיוק באותו רגע החיילים קיבלו את הוראת 'הפסקת החיים' (הפסקה מוחלטת של כל תנועה במחסומים) והם מורים לכל אלה שעדיין ממתינים לשוב על עקבותיהם. הבחינות אולי יגיעו לסלפית בזמן אך מי ייבחן בהן?? (דוחות חווארה 5.7.06)
"קבענו עם ב', נהג מיכלית מים המספקת מים לכפרים בורין, מדמא ועסירה אל-קיבליה באזור שכם . יום העבודה שלו מורכב ממילוי המיכלית בברז של חברת מקורות הנמצא בכפר חווארה וחלוקתם לכפרים . בכל פעם שהוא נוסע לבורין וממנה הוא מתעכב במחסום, לעיתים לשעה ויותר. במקום 11-12 נגלות ביום הוא מספיק רק 5-6. לפני מספר ימים עכבו אותו החיילים למעלה משעה וחצי וכשביקש שיחזירו לו את תעודת הזהות אמרו לו "לך לנסראללה, הוא יתן לך את התעודה". בימי הקיץ החמים באים אליו התושבים בטענות על מחסור במים המשמשים לצריכה ביתית, השקיית בעלי החיים וחלקות חקלאיות ביתיות. ביקשנו מהמוקד ההומניטרי של הצבא לספק לב' אישור לעבור במחסום מחוץ לתור (כמו אמבולנס) ונענינו (לאחר שבועות של בדיקות ובירורים) כי 1. המחסום אינו קבוע והוא נמצא בכל פעם במקום אחר. 2. הדבר לא אפשרי כי "אין במת"ק טפסים המתאימים לבקשה". כאשר המשכנו ללחוץ נוצר לבסוף קשר ישיר בין ב' למוקד ההומניטרי ואז התברר שהוא "עובד בשירות הציבור" ויתכן ועונה על הקריטריונים של רכב הומניטרי. ב' התבקש להביא אישורים ומכתבים מראשי הכפרים אליהם הוא מוביל מים ולמוסרם במת"ק שכם. למחרת מסר את האישורים. באשנב אמרו לו להמתין, הוא המתין חצי יום, אמרו לו תבוא מחר. למחרת לא יכול היה להפסיד יום עבודה נוסף ואנו ביקשנו במוקד ההומניטרי להודיע לו טלפונית מתי יוכל לקבל את האישור המיוחל. ההמשך, מן הסתם, עוד יבוא." (מחסום בורין/יצהר דוחות חווארה 23.7.06)
אישה אחת סיפרה לנו על ההרוג הראשון באינתיפאדה הקודמת, שנורה על ידי כוחות צה"ל לפני 15 שנים. מאז אף אחד מבני משפחתו, כולל אמו הזקנה אינו מורשה להיכנס או לעבוד בירושלים! (מת"ק עציון, דוחות בית לחם 18.7.06)
ולמה כל זאת? כי קרובי משפחה, או אפילו רק מכרים, של אדם שנהרג בידי צה"ל נחשבים כבעלי מוטיבציה לבצע פיגועים ולכן מוגדרים "פוטנציאליים" ומסומנים ברשימות השב"כ כמנועים. לא רק שאיבדו את יקיריהם, עתה מונעים מהם את הזכות לחיות.
במסורב שב"כ בן תשעים ושלוש (93 !) לא הצלחנו לטפל... אבל הוא היה שם, בכל מרום שנותיו ייחל לכרטיס מגנטי שיאפשר לו אולי לבקר את בניו או בנותיו, נכדיו וניניו אי שם בשכם ג'נין טולכרם. (מת"ק עציון, דוחות בית לחם 3.7.06)
זוג הורים ובנם שנפגע בתאונת דרכים ע"י נהג ישראלי בקשו להגיע למשטרה בראס אל עמוד כדי לקבל את תוצאות חקירת התאונה לצרכי תביעה מהביטוח וסורבו. רק במשטרה בראס אל עמוד ניתן לטפל במקרי תאונות דרכים באזור הזה!! על הבקשה נכתב: "סורב! הנ"ל השתחרר מבית החולים." ניסינו להתקשר ואיש לא ענה.לבסוף הגענו לדובר המנהל האזרחי שחזר אלינו והודיע "אמרו לי שלא צריך אישור להגיע למשטרת ראס אל עמוד כי יש לשם גישה מהצד הפלסטיני". כידוע אין גישה לפלסטינים לראס אל עמוד שעל הר הזיתים בירושלים. אחרי ניסיון שלישי קיבלה המשפחה בסוף היום אחרי השעה חמש את האישורים המיוחלים. כשאמרתי להם שהאישור הוא מ-15:00 עד 16:00 ענתה לי האישה: אבל בחלון אמרו לי מ-10 בבוקר עד 14.00... (מת"ק עציון, דוחות בית לחם 3.7.06)
שעה 7.00. שתי מכוניות מחכות במחסום, אחת באה מכיוון טובאס והשניה נוסעת לטובאס. במחסום ארבעה חיילים יושבים ואינם מעבירים את המכוניות. ניגשנו לברר מדוע מעבר המכוניות מתעכב והתשובה שקבלנו הייתה: " לא מגיע לי לאכול בשקט?" הסברנו למפקד המחסום שניתן לחלק את הכוחות, חלק יאכלו וחלק יבדקו – אך ללא הצלחה. טלפון למת"ק ולמג"ד גרם לתזוזה והמכוניות התחילו לעבור בקצב יותר סביר. מן המת"ק שמענו כי הייתה הוראה לביקורת קפדנית – אבל במקום שעוברות מכוניות בודדות ניתן לבצע גם ביקורת קפדנית במהירות גדולה יחסית. על פי מה שראינו במו עינינו, המכוניות לא נבדקו כלל. שוחחנו עם הנהגים שאישרו לנו את מה שאנו מסיקות מן הטלפונים הרבים המתקבלים מן המחסום הזה – שההתנהלות שם היא לרוב איטית בכוונה והיחס עוין. המחסום אמור להיפתח בשעה 05:00 אך השעה "גמישה". סופר לנו שב-26.7 (לדוגמא) נפתח המחסום בשעה 06:30. היה תור מכוניות ארוך משני הצדדים, ואנשים חיכו שעות עד שעברו. המחסום נסגר מדי יום בשעה 21:00 ולאחר מכן – אין יוצא ואין בא. סופר לנו שב-19.7 הגיעו למחסום פלסטינים - משפחה עם ילדים קטנים - בשעה 20:30. הם נאלצו לחכות, על פי מנהג המחסום... בשעה 21.00 החיילים הודיעו לפלסטינים כי המחסום נסגר. התפתח ויכוח – הפלסטינים הסבירו לחיילים כי אין להם בית בטובאס שלשם ניסו להרחיקם. אחרי פניות למוקד ההומניטרי של הצבא הורשו האנשים לעבור במחסום בשעה 23:30 ולחזור לביתם. (מחסומי הבקעה, תיאסיר 27.7.06)
כביש 60. בניית הגדר הגדולה מצד מזרח של הכביש נראית גמורה – מצד מערב של הכביש גדר ההגנה הנמוכה גם היא נשלמת במהירות. הכפרים על כביש 60 חסומים בחסימות הרגילות ובניית הגדר הגובלת בכביש נמשכת וכך גם נמשכת החקלאות הפרימיטיבית של קציר במגל – כי לחלקות הללו טרקטורים לא יכולים להגיע. (דרום הר חברון, 3.7.06)
הרגל מנועת המעבר
הבוקר נותח זקן חולה סכרת בבית החולים רפידיה בשכם ורגלו נקטעה. כנהוג קיבלו בני המשפחה את הגדם על מנת לקוברו בכבוד בחלקת הקבר בה יוטמן בבוא יומו. האישה, שתי הבנות, הבן ועוד קרובים אחדים שליוו את הזקן בדרכו לניתוח יצאו בדרכם חזרה לביתא כשהרגל עטופה ומוגנת בקופסה ובידיהם מסמך רפואי המפרט את הסיטואציה ומתאר את תכולת הקופסה. מפקד המחסום, השולט בשפה הערבית, אינו מאמין למשמע אוזניו כאשר בתשובה לשאלה "מה יש בקופסה?" הוא נענה "רגל". אחרי שלוש חזרות על אותה תשובה אינו יכול להחליט האם הם צוחקים עליו או שנקלע לסיטואציה מורבידית. הקרובים מורשים לעבור אחרי בדיקת תעודותיהם ואילו הבן והרגל של אביו מעוכבים לברור. בן דוד דובר עברית, מגיע ומסייע בתקשורת. המפקד משתכנע בכנות הסיפור והיה מוכן לשחרר את הבן ... אלא שגילו של זה הוא שלושים שנה והיום ההגבלות הן על בני 16-35. מלכוד.
התייעצות עם הגורמים העליונים. מתקשרים לבית החולים לוודא אמיתות הסיפור. יש לחכות לבדיקת תעודות הזהות. זו של הבן נמצאת בידי המפקד, אך זו של הרגל נמצאת עם האב בבית החולים. בינתיים מתבקש המפקד לבדוק ולאשר את תכולת הקופסה. יחד עם הבן נפתחת הקופסה ואכן נמצאת בתוכה רגל אדם. מעתה סגירת הקופסה אינה הרמטית והחום הולך וגובר... המפקד אינו רואה כל טעם באחזקת הרגל והבן ורוצה לשחררם, אך כוון שהייתה פניה לממונים עליו ההחלטה בידיהם ויש לחכות. המפקד מספר שמגופתו של אחד החיילים שנהרגו שלשום בעת פעולת צהל בשכם אבדה רגל ופלסטינאי אחד מתרוצץ בעיר ומנפנף בה לאות ניצחון. יש חשד שזו הרגל שמנסים להבריח כעת. לאחר בדיקה מובהר כי הרגל בקופסה היא רגל של אדם זקן וחלוש ולא של חיל צעיר.
אנו עוזבות ונוסעות לבית פוריכ. בחזרנו, האיש והרגל עדיין מעוכבים. לבסוף מופיע המפקד, מגיש לו את הטלפון ומודיע שזו חקירה של השב"כ. החקירה הטלפונית נמשכת כרבע שעה. חמש דקות אחר כך חוזר המפקד ובידו תעודת הזהות ועל פניו חיוך גדול. גם בעל התעודה מחייך. אחרי יותר משעתיים הוא יוצא לדרך, אולי יספיק לקבור את רגלו של אביו לפני רדת היום. (חווארה 20.7.06)
ה"מתריע" הזה נכתב בעת שמלחמות מתחוללות באזורנו. יוהרת הכוח מעלה בתימרות עשן את חייהם של גברים נשים צעירים זקנים וילדים רבים משני עברי הגבול. את חייהם לא נוכל להשיב, ומזור לכאב ולצער אין.