מחסוםWatch הנו ארגון זכויות אדם של נשים ישראליות המקיים תצפיות במחסומים בגדה המערבית ובסביבות ירושלים. הוא מונה כיום, פברואר 2004 , כ-400 נשים. הקבוצה החדשה מאזור באר שבע התחילה את התצפיות במחסום תרקומיא. הן גילו כי גברים בעלי רשיון עבודה בישראל אינם מורשים לעבור במחסום זה.
רצ"ב סיכום הדוחות של משקיפות מחסוםWatch מן המחסומים של אזור שכם, אבו דיס וקלנדיה בינואר 2004. דוחות מפורטים אפשר למצוא באתר האינטרנט שלנו www.machsomwatch.org. הסיכום מפנה את הקורא אל הדוחות הרלבנטיים שעליהם הוא מסתמך.
אזור שכם
המצב הקשה ביותר בכל הנוגע להגבלות התנועה והפרת זכויות האדם נצפה על ידי משקיפות מחסוםWatch במחסומים סביב שכם והגרוע שבהם הוא מחסום בית איבא - דיר שאראף. כל המחסומים סביב שכם הם מחסומים פנימיים (מחסומי חנק), שמטרתם להגביל את התנועה מישוב פלסטיני אחד למשנהו. מחסום חווארה חולש על המעבר מדרום לשכם. מחסום בית פוריק מונע את הגישה לשכם ממזרח – מבית פוריק וארבעה כפרים נוספים. מחסום צרה מדרום מערב לשכם, נסגר בינתיים לתנועה ורק תושבי צרה מורשים לעבור בו. וכך, אפשר להגיע לישובים הנמצאים מערבה משכם רק דרך מחסום בית איבא. המנקז אל תוכו את כל התנועה ממערב לשכם. סידור זה מאריך את דרכם של תושבים מכפרים מסוימים ב-20 ק"מ. אלפי אנשים המבקשים לעבור שם מחכים במשך שעות. זה יצר במחסום בית איבא מצב של כאוס, וחיילים המשתמשים בהרבה אלימות כדי לאכוף את ההוראות. ב-3 בינואר בבוקר שכם הייתה נתונה עדיין בעוצר (שנמשך ימים רבים). רק מקרים הומניטריים קשים הורשו לעבור, ורק באמבולנסים. משאית נושאת אספקה רפואית נחסמה ולא הורשתה לעבור. ב-6 וב-8 בינואר אחר הצהרים נצפתה תנועה רבה יותר, אך אמבולנסים לא הורשו לעבור עד להתערבות של מחסוםWatch. חולים ונכים נאלצים לעתים קרובות לעבור את המחסום באמצעות אמבולנסים – דבר הכרוך בתשלום 250 ₪. (ראה דוח משמרת אחר הצהרים במחסום בית איבא מה-24 בינואר). בשום מחסום אין נתיב מיוחד המיועד למי שזקוק לעזרה או טיפול רפואי ושאינו מסוגל לחכות (בעמידה) 4-6 שעות (ראה בית איבא, משמרת אחה"צ מה-21 בינואר). ההחלטה אם אדם חולה דיו כדי לאפשר לו לעבור במחסום נתונה בידי חיילים צעירים, בריאים וחסרי ניסיון או הכשרה מתאימה. לחייל יש סמכות לשפוט אם חולה המופיליה, חולה עם הפניה ל-CT, זרוע שבורה או תוספתן מודלק יכולים להיחשב מצב בריאותי קשה. (ראה חווארה משמרת הבוקר של 10 בינואר, בית איבא, משמרת אחה"צ של 24 בינואר). גברים בטווח הגילים 15/16 עד45/35 שאין בידם אישורים אינם יכולים לעבור במחסומים. באופן תיאורטי אפשר לקבל אישורים אלה במשרדי מפקדת התיאום והקישור בחווארה. כדי להגיע למשרדים צריך לעבור במחסום או שני מחסומים שכדי לעבור בהם מוכרחים אישור - מצב טיפוסי של מלכוד 22 (ראה דוח משמרת אחה"צ מבית איבא מה- 24 בינואר). ההכרח לעבור מאזור אחד למשנהו מאלץ אותם לנסות לעקוף את המחסומים. אחת המשימות של החיילים היא לצוד את העוקפים. אלה הנתפסים נענשים קשות: קצתם מקבלים מכות, וכולם נאלצים לחכות שעות כדי לקבל חזרה את תעודת הזהות שלהם. המשקיפות שלנו דיווחו על "ענישה" כזאת הנמשכת 4-6 שעות. לפעמים אין "העבריינים" מורשים לשבת. החיילים יכולים לאלצם לעמוד או לכרוע על ברכיהם כשפניהם אל הקיר "כדי למנוע מהם להסתכל על פעילות הצבא", במלותיו של חייל במחסום צרה. (ראה בית פוריק 3 בינואר, צארה 19 בינואר, בית איבא 24 1-28 בינואר אחה"צ ו-31 בינואר בבוקר). התושבים נענשים קשות גם על נסיעה בכבישים המיועדים ליהודים בלבד. המשקיפות שלנו בחווארה היו עדות לשחרורם של שני גברים שהואשמו בעבירה זו ונעצרו למשך 4 ימים. הליך השחרור היה משפיל: האנשים הובלו כשעיניהם קשורות וידיהם כפותות עד לשחרורם על יד מחסום חווארה. (ראה חווארה משמרת אחה"צ של ה-8 בינואר).
החומה באבו דיס
המשקיפות של מחסוםWatch צפו בהקמת קיר הבטון בגובה 8 מטרים כמעט כל יום במשך חודש ינואר. הקיר הוא חלק מחומה המתוכננת להקיף את ירושלים ולנתק את השכונות הפלסטיניות זו מזו. ב-13 באוגוסט 2002 הוצב קיר בטון בגובה 3 מטר אשר חצה את הדרך הראשית המחברת את אל עזריה, אבו דיס וסוואחרה עם ראס אל עמוד וירושלים המזרחית ועל ידי כך מנע כמעט כל אפשרות של תנועת מכוניות משכונות אלה לירושלים. אזרחים חצו את הקיר "הישן" הזה על ידי טיפוס מעליו. טיפוס מעל הקיר נעשה שגרה יומיומית ושגרה זו נעשתה השביל הרגיל לילדים ההולכים לבית הספר, סטודנטים אל אוניברסיטת אל-קודס וחולים בדרכם לבית החולים אל-מוקאסד הסמוך. המשקיפות של מחסוםWatch תיארו בדיווחיהן את אורח החיים הבלתי נסבל של התושבים המקומיים במשך כל התקופה. החומה שגובהה 8 מטרים המחליפה עתה את הקיר הישן תמנע את מה שנשאר מאורח חיים זה. בדוח משמרת אחה"צ מה-9 בינואר נמסר כי פועלים התחילו להכין את הקרקע לחפירת תעלה שבה יוצבו בלוקים של בטון. ב-11 בינואר בבוקר התחילה הבנייה. האזור הסמוך נסגר למעבר. הפועלים עבדו יומם ולילה (תוך שימוש בזרקורים) ובשבוע אחד הוצב הקיר החדש מתחנת הדלק עד המסגד. הדוחות מ-11 בינואר בבוקר עד 28 בו תיארו תמונה נוראה של הקיר הענק המוחק את רקמת החיים הקהילתיים של כ-60 אלף איש. תושבים מקומיים תיארו את החיסול המוחלט של רקמת חיים זו במשך התקופה של בניית הקיר. לא היהן מעבר למכוניות בדרך המוליכה אל בית האבות וכדי להעביר מזון ודלק ל-52 זקנים היה צורך ברשות מיוחדת וברכב מיוחד. בתים רבים נותקו מאספקת החשמל (ראה דוח משמרת אחה"צ מה-13 בינואר,ובוקר ה- 15 וה-16.) תושבים דיווחו על בעיות אין ספור שנגרמו על ידי החומה. לכמה מהם יש תעודות זהות פלסטיניות ובתיהם נמצאים בצד המערבי של החומה, וכך הם נעשים במחי קיר "בלתי חוקיים" בבתיהם שלהם. אחרים עומדים בפני בעיה הפוכה: יש להם תעודת זהות ישראלית אבל הם גרים בצד המזרחי של החומה ונאלצים להשתמש בדרך העוקפת הארוכה מירושלים דרך מעלה אדומים כדי להגיע הביתה (ראה דוח משמרת הבוקר מה-17 בינואר). ב-28 בינואר הופרעה בנית הקיר על יד המלון בגלל עתירה של בעל הקרקע לבית המשפט (ראה דוח משמרת אחה"צ מה-28 בינואר). יש לציין, כי במשך כל התקופה הזו נמשכה התנועה הערה כמקודם על ידי טיפוס מעל קיר הבטון הישן, 200 מטר מן החומה הנבנית, ולא הופרעה על ידי משמר הגבול.
קלנדיה – המשך של "כרוניקה של מוות ידוע מראש" ושוחד גם
בסיכום מחודש דצמבר 2003 תואר "המשחק" המסוכן בין ילדי מחנה הפליטים קלנדיה הזורקים אבנים ותגובת הצבא בתחמושת חיה. ב-9 בדצמבר 2003 נהרג פארס עבד אל חאדר, בן 15 כתוצאה מ"משחק" זה. הוא היה הנער השלישי שנהרג באותה דרך במחסום קלנדיה במשך שנת 2003. "המשחק" נפסק לזמן מה אבל נתחדש בערך ב-15 בינואר שאז דווח שוב, לראשונה, על חידוש הירי. הדוחות של משמרת אחה"צ של ה-19 בינואר, בוקר ה-20 בינואר, אחה"צ של ה-21 וה-28 בו מתארים כולם את אותו "משחק" שבו עוברים ילדים את גדר התיל וזורקים אבנים רחוק מאד מהמחסום ואינם מהווים שום איום על החיילים. החיילים מגיבים ברימוני גז מדמיע וירי לתוך קבוצת הנערים. האירוע תואר במלואו על ידי שני עיתונאים של הטלוויזיה הצרפתית שיצאו יחד עם מחסוםWatch למחסום קלנדיה ב-21 בינואר אחה"צ. המשקיפות שלנו התקשרו אל "המוקד ההומניטרי" של הצבא אבל השאלה העיקרית שנשאלה באותה שיחה הייתה האם הנערים נגעו בגדר. נראה כי נגיעה בגדר מצדיקה ירי כדי להרוג. מעניין להשוות את הגישה של הצבא כלפי ירי והריגת זורקי אבנים צעירים מצד אחד למקרה השוחד שהתגלה לאחרונה. שבעה חיילים ממחסום קלנדיה נאסרו באשמת לקיחת שוחד מפלסטינים וכל היחידה פורקה. (ראה דיווח בנושא זה ממשמרת אחה"צ של ה-28 בינואר). לצבא הישראלי אין שום בעיה מוסרית להרוג נערים המוחים, בזריקת אבנים, על כיבוש ישראלי בלתי נסבל ( ועם זאת אין הם מסכנים שום חייל כפי שדיווחו המשקיפות שלנו פעמים רבות) אבל הוא מתייחס ברצינות רבה לשוחד.