מחסוםWatch - ארגון נשים ישראליות, שעוסק באחד ההיבטים החמורים של הכיבוש - הגבלת חופש התנועה של הפלסטינים בשטחים הכבושים.
ממה הם מפחדים?
מחסום אמריחה-מבוא דותן נמצא מזרחית למחסום ריחן, על הכביש מג'נין. כאן עוצרים בבוקר ובכל שעות היום תנועת אנשים שעושים דרכם למחסום ריחן בדרכם למרחב התפר ולישראל. עקב צו אלוף שאינו מתיר מעבר לישראלים (מלבד למתנחלי חרמש ומבוא דותן) אנו לא מורשות להגיע אליו. המחסום נעשה משמעותי ביותר מאז שמחסום ריחן עבר לתפעול אזרחי וגורם בעיות רבות. היוצאים לעבודה ב"מרחב התפר
" ובישראל מעוכבים במשך כשעה באמריחה עד שיותר להם להמשיך לריחן, שנפתח שעה קודם. חיילים מעכבים מתוך יוזמות אישיות אנשים בעלי אישורים שבימים אחרים עוברים ללא בעיות, וכד'. אנו שומעות על הבעיות בעל פה ובאיחור . (סיכום מחסומי הצפון לחודש יוני)
ולמה??? למה פתאום יש צו אלוף שאינו מאפשר לישראלים, אלא אם הם מתנחלים, לעבור במחסום ריחן? מה רוצים להסתיר? וממי? למה אסור להסתכל ואת מי מפחיד אור השמש של הפרסום?
בחודשים האחרונים אנו עדות לתהליך הולך ומתרחב של ניסיון לגרשנו מן המחסומים. זה מתחיל במשפטים מופרכים כמו: "אתן מפריעות לנו, המחסום הזה שלי, כשאתן פה "הם" מקבלים ביטחון ומתחצפים, אנחנו אחראים על בטחונכן, לכו מאחורי הבטונדות פה עוברות מכוניות", וכדומה, ונגמר במשפט הצופן בחובו איום גלוי: "אני מדבר אתכן יפה", קרי -" אם לא תסתלקו מכאן עכשיו אני לא אדבר אתכן יפה", כדבר האדון לעבדיו - אם לא תסתלקו נסגור את המחסום ואף אחד לא יעבור.
לנותני הוראות אלה אנו אומרות בקול רם וברור: לא תגרשו אותנו מן המחסומים. הקווים הלבנים שאתם מציירים על הכביש ואוסרים עלינו לעבור אותם לא ימנעו אותנו מלדווח כל יום על היום-יום של הכיבוש ועל עוולותיו.
מים בששון?
לאנשי סאלם, דיר אל חטב, עזמוט, בית דג'ן ובית פוריק כמעט שאין מקורות מים משלהם. רוב הקרקע ושטחי המרעה של הכפרים האלה נמצאים מעבר לכביש הנקרא "ציר מדיסון" שאותו אסור להם לחצות, ויש להם קצת כבשים ועיזים. הצאן הללו אינם מבינות שום דבר בתקנות ביורוקרטיות ובהתנחלויות אבל הן רוצות לשתות מים.
אין חולק על העובדה שאלה אדמות בבעלות פרטית של פלסטינים אבל צה"ל, בשרות מתנחלי אלון מורה, אוסר עליהם לחצות את הכביש העובר בין הכפרים לשדות. צה"ל צופה על הציר וכל אימת שרועה עובר עליו עם עדרו - הם מופיעים שם עם הג'יפ, הרובים והמכות וגם לא צריך למהר במיוחד - הכבשים אינן מבינות צווי אלוף. א"ז, שהוביל אותנו בדרכי העפר אל השדות והבאר, החליף את כתובתו מסאלם לבית דג'ן כדי שיוכל לרעות את העדר מעבר לכביש האפרטהייד. סיור של הצבא תפס את אשת אחיו על הכביש עם העדר, החרים את תעודת הזהות שלה ואחר כך עיכבו אותה כשעתיים וחצי במחסום.
פגשנו את הרועה שעבר עם עדרו את "ציר מדיסון" בדרכו אל הבאר. הבוקר ירו החיילים אש חיה לעברו, הכו אותו קצת (שילמד) הפילו אותו על האדמה והחזירו אותו עם עדרו לצד המערבי של הכביש האסור. זה שהכבשים צריכות לשתות זו לא הבעיה של צה"ל. הרועה, עדרו ואנחנו עברנו את שדה הקוצים ששרשרת דקה ומאירה של פרחי כורכום עיטרה את קצותיו, עברנו את הכביש והלכנו יחד אל "הבאר". הכבשים הלכו לשתות מים ואנחנו קבלנו תה וצל.
תחנת השאיבה נבנתה מתרומה אמריקאית. ס', האחראי על התחנה, סיפר על בנו, אסיר עולם בכלא באר שבע, על תלאות הביקורים בכלא ועל חרפת התחנונים בשעת לילה מאוחרת שיפתחו את מחסום בית פוריק ויתנו להם לחזור הביתה, וכל זה למרות חסות הצלב האדום. המחסום נסגר בעשר בלילה וכאשר מתקרבים האוטובוסים אל המחסום אחרי הדרך הארוכה לבאר שבע וחזרה, מיד פותחים החיילים ביריות כי באמת, מה יש להם לפלסטינים לעשות באוטובוס המתקרב למחסום אחרי עשר בלילה?
גם מוחמד בא. גם לו יש עדר קטן, לפני יומיים תפסו גם אותו דורך על הכביש, גם את תעודת הזהות שלו לקחו החיילים וגם לו אמרו שיבוא לקחתה במחסום בית פוריק.
מיכליות גדולות נוסעות כל היום מן ה"באר", דרך מחסום בית פוריק, ומביאות מים לסאלם -עיקוף של למעלה מחצי שעה. בעבר קיבלו מים מ"מקורות" אבל עכשיו מופנים רוב המים לאלון מורה והזרם המגיע לסאלם דקיק ואינו מספיק. אבל גם לתושבי אלון מורה לא מספיקים המים. הם רוצים עוד:
מזרחית לאלון מורה, כמה מאות מטרים משער ההתנחלות יש מעיין ושמו מעין כביר. הוא שייך לדיר אל חטב. צינור מוביל מן המעיין אל הכפר ושם הוא מתאסף בבריכה קטנה המספקת (בערך) את הצרכים הביתיים של התושבים. לאחרונה חפרו מתנחלי אלון מורה בריכה קטנה ליד הצינור, חתכו את הצינור והעבירו את המים לבריכה שלהם, שיהיה לילדים במה לשחק בחופש. לאחר התערבות של מתנדבים מן הקיבוצים תוקן הצינור וחזר להזרים את מימיו לדיר אל חטב אבל לא לאורך זמן... לאחרונה שוב נחתך הצינור ושוב הוא מזרים את מימיו לבריכת השעשועים של אלון מורה. (בית פוריכ 30.7).
לידיעת המוקד ההומניטרי
לנשים יש בעיה גדולה כי המאסה של אנשים בבוקר גורמת לחיכוך עם כל המשתמע מכך. שני גברים ניגשו אלינו בבקשה לעשות תור נפרד לנשים. גם אחת המתנדבות של המשלחת האקומנית אמרה שהתנסתה באותו דבר. למרות שיש במחסום הזה מעט נשים, מוכרחים לחשוב על דרך להוציא את הנשים מהדוחק.(בית לחם 3.6)
המוני אדם נמצאים בחוץ. הרחובות מלאים כלי רכב שממתינים לפועלים. ארבע תחנות בדיקה לקהל הרגיל פתוחות בתוך המחסום. אנו שומעות חיילת צורחת לאנשים לעמוד זה אחר זה. אנו פוגשות שלושה מתנדבי הכנסייה הנוצרית, משוודיה, נורווגיה וגרמניה. אחת מהן מספרת לנו איך כבר בשעה 01:00 אחר חצות החלו להגיע אנשים למחסום, ישנו על עיתונים ישנים מחוץ למחסום כל הלילה כדי להימצא במקום כשייפתח ב - 05:00. הפרוזדור המוביל מהכניסה עד למחסום (אותו אנחנו לא יכולות לראות אף פעם) צר מאוד, וגורם לדוחק רב ולדחיפות. היא עצמה נחבלה פעם בצידה כשנדחפה בכוח נגד הקיר. גברים אחדים מוכנים לתת לנשים לעבור ראשונות, אחרים אינם מסכימים, למרות שהנוהג הוא לתת לנשים זכות קדימה. היא מספרת כי בשבת האחרונה נאלצו האנשים להמתין בתור לבדיקה בזמן שהחייל הבודק היה שקוע בקריאת עתון והתווכח עם המחכים בתור על כך שהם אינם צריכים לעבוד בשבת. לאחר זמן מה החליפו אותו מפקדיו בחייל אחר. (בית לחם 6.6)