כמו בכל יום......
כמו בכל יום, באין ספור שעות ובאין סוף וימים גם היום במחסום פוגשים את בני העם הפלסטיני מאבדים ומבזבזים את חייהם. עומדים, מתאבלים על גזל זמנם ואובדן כבודם. בצד אחד, מאחורי הקרוסלות, הגברים הנדחקים מחכים לתורם לעבור את ההשפלה של הבדיקה, החיטוט והתחקירים, ובצדו השני של המחסום הנשים והילדים עוברים במסלול יותר קצר, מחכים שהגברים יצאו ויצטרפו לנסיעה הביתה. הנשים, עיניהן תרות לאתר בתורים הצפופים את הגברים, לעתים שואלות בשיחת סלולרי מתי אתה חושב תצא. היום עמדו שעה שעה וחצי, קצר יותר מבימים אחרים שבהם הם יכולים לעמוד שעתיים שלוש.
(חווארה 15.12)
מהכביש אפשר היה לראות מספר רב (מהרגיל לימי שישי) של מכוניות הממתינות לבדיקה במחסום ביציאה מהכפר. במחסום אנחנו מוצאות קבוצה גדולה של אנשי צבא, רבים מהם קצינים. הם עומדים במסלול המעבר של המכוניות ומפקד המחסום מרצה בפניהם. מתברר שהביקור של הקבוצה עוצר
את הטיפול במעבר של המכוניות. החיילים/קצינים הנכבדים עומדים במעבר, והמכוניות מנועות מלהטריד את האירוע. למה לא לעמוד כמה מטרים משם ולאפשר את מעבר המכוניות? "מה יש?, שיחכו קצת, לא קרה כלום" אנחנו מקבלות תשובות בנוסח זה. נכון, באמת לא קרה כלום. הפלסטינים במכוניות מחכים בשקט, לא מצפצפים, לא מתלוננים. בני האלים עומדים באדנותם ועוזבים בשעה שנוחה להם. הכול מתרחש במין שלווה ובנחת, הכול מובן מאליו וטבעי. אחרי כרבע שעה (אנחנו לא יודעות מתי התחיל הביקור), האורחים פונים לדרכם ומעבר המכוניות מתחדש. חוקים של עולם אחר, עולם שבו בקלות בלתי נסבלת, בלי להפעיל כוח, רק מעכבים אנשים, כי באמת "מה יש?" (בית פוריכ 14.12)
חיילים תופסים בשדה שליד המחסום שלושה נערים עם חמור רתום לעגלה קטנה מלאה בפסולת ברזל. "זולגים". הנערים לא הוכו, לפחות לא כשהשקפנו. צילמנו. לאחר מעשה הסתבר, שהשלושה נתפסו עוקפים את המחסום בשדה והושבו לשלוש שעות עיכוב לצורך ענישה "כדת וכדין". לאחר ששוחררו פשוט חזרו על המעשה, נתפסו שוב והושבו שוב לשלוש שעות עונשין. ניסיונותינו לדבר על לב השלטונות לרכך את ה"דין" עלו בתוהו, כולל פניות למוקד ההומניטארי של הצבא. אחד מנהגי המוניות תופס אותנו ושואל ברצינות, "לא חראם על החמור המסכן? מהבוקר לא אוכל לא שותה? תגידו לחיילים!" (חווארה 23.12)
חמש דקות אחרי שהגענו נתפסה סכין מטבח גדולה בחגורת מכנסיו של בחור בן 22. הסכין מעוטרת בסרט ירוק, עם לולאה דקורטיבית נאה. ממש בונבוניירה! מפקד המחסום מסתובב עם הסכין, מנסה לתקוע לעצמו בבטן, לראות אם אפשר, מניף אותה, מצטלם, כדי שכולם יראו. הבחור מוכנס לצינוק והמפקד קורא למשטרה. שער הצינוק נשאר פתוח, אך הבחור מקפיד למשוך אותה אליו ולסגור אותה (אולי פחד שמישהו יוציא אותו משם). שמענו את החיילים מספרים שהבחור אמר שהוא בא על מנת להיתפס. (חווארה 27.12)
תור ענק משתרך מהצד השני של המחסום ואיננו יכולות לראות את סופו. החייל במגדל השמירה מדווח מדי פעם באי נוחות למפקד המחסום על התור המתארך, ואף מציע לרדת לעזור בבידוק. המפקד מסרב להצעה, ומתעקש על בדיקות דקדקניות ביותר. כל נהג עוצר במרחק עשרה מטרים (אחרת מוחזר בצעקות אחורה), יוצא בהרמת חולצה ומבצע את ה"ריקוד" המוכר. אז נבדקים תעודותיו, נוסעי הרכב ותכולתו המלאה. בדיקת כל רכב אורכת דקות ארוכות. אותם חיילים בודקים בשני הכיוונים, כך שמדי פעם נעצר התור הארוך לטובת בידוק רכב המגיע מהכיוון הנגדי. (בית פוריכ 26.12).
תורים קצרים משני הכיוונים. בידוק מלא להולכי רגל נכנסים ויוצאים. קשישה המתנהלת באיטיות מפחדת מהיהודים, הבת שלה מעודדת אותה ומצביעה על הנהג שלנו נדים. "תראי איזה יהודי נחמד, הלוואי וכל הערבים יהיו טובים כמוהו". שוטרת צבאית מורה לסוחרים להוציא צרורות של בגדים מתוך שקיות ניילון עד השקית האחרונה. בגדים מושלכים על הארץ לתוך השלולית. החיילת מגלגלת באצבע כסימן שימשיכו לשפוך עוד ועוד. מפקד המחסום מונע מלצלם אותה במלאכתה, "לא נעים לה" הוא אומר ברגישות. (בית איבא 2.12)
חנינו כרגיל מול המחסום, וכדרכנו יצאנו מהרכב והשקפנו על שוטרי מג"ב שבעזרת פנס הפנו מוניות למסלול הפנימי לבדיקת תעודות הנוסעים. אחרי כ-10 דקות, כשנפרדנו מהחיילים, שאל אחד מהם:"זהו?" עניתי:"לא הספיק לך? מה עוד אתה רוצה?" התשובה שהתקבלה הייתה:"שתיקחו את המחסום הזה שלא עושה כלום ורק מפריע לאנשים פה". הללויה! (מחסום ליל 23.12)
שלושה סיפורי חברון
במחסום בית המרקחת ילד קטן כבן חמש או שש עומד עם עיניים מבוהלות וחיילים חמושים סביבו. מסתבר שהוא נפגע על ידי מתנחלת, שנסעה במהירות גדולה. האבא הגיע במהירות, המשטרה עיכבה אותו ללקיחת פרטים ואין מי שיחבק את הילד. אמבולנס פלסטיני אינו מורשה להיכנס לאזור זה. מעלים את הילד על אמבולנס ישראלי ונוסעים לכיכר גרוס. מעבר למחסום הזה יוכל האמבולנס הפלסטיני להעביר את הילד לבית חולים "עאליה". מה היה קורה אם מדובר היה בילד של מתנחל ובנהג דורס פלסטיני? אבל זה לא יכול לקרות כי הכביש הוא כביש אפרטהייד...
מחסום תרפ"ט - במורד מתל רומיידה משתרכת באיטיות אישה שרגליה כואבות עד מאוד. היא אומרת שהיא חולה והיא מבקשת שמונית תיקח אותה לבית חולים - אבל מה? כבישי האפרטהייד והמחסומים עושים זאת לבלתי אפשרי. היא מסבירה שאינה יכולה לעבור דרך המחסום כי יש שם מדרגה וקשה לה לטפס. החיילים מרשים לה לעבור בשער הצדדי והם מלווים אותה עד אחרי המחסום - ומשם עוזר לה פלסטיני להגיע למונית.
המחסום בתל רומיידה - שלושה שיפוצניקים מחכים ליד בית המלאכה של משפחת אבו עיישה. הם הגיעו לתקן משהו בבית המשפחה שמעל המחסום מול ההתנחלות. מסתבר שאין הם מורשים לעבור לשם - אפילו שכולם חברונים והם באים רק לתקן משהו - למה? כי חוץ ממשפחת אבו עיישה עצמה, אף חברוני לא מורשה לעבור לשם ולכל ביקור צריך לקבל אישור מיוחד.