במרבית ימי החודש היה סגר
- יום הזיכרון, יום העצמאות, ביקור הנשיא בוש ועוד כהנה וכהנה: חג וחגא, אך עוולות המחסומים נמשכות כהרגלן.
נימוס ודרך ארץ.... מודעה חגיגית נתלתה בכמה מן האשנבים: "אין לדבר בטלפון לשימוש לא מבצעי. בפקודה!". ברוח זאת החיילת באשנב 7 שוחחה בטלפון לא פחות מ-35 דקות, והפסיקה רק אחרי שנציג המת"ק ניאות להעיר לה על כך וביקש ממנה להפסיק. זמן קצר לאחר מכן הוא נעלם, וחיילת באשנב אחד התחילה לדבר בטלפון. את סוף השיחה הזאת לא זכינו לראות, גם כשעזבנו שלושים דקות לאחר מכן. (בית לחם 20.5)
נסגרת עמדה אחת מתוך שלוש שפעלו. הממתינים מצטופפים בשני תורים. עד עכשיו דיווחו על 30 דקות המתנה, עכשיו יחכו יותר. החיילות ממשיכות לצווח ולפזם שירים והחיילים מצטרפים בקול רועם, צוחקים, מתגלגלים מצחוק והפלסטינים ממש לא מבינים על מה ולמה. (חווארה 4.5)
מעבר בית לחם - מעבר ידידותי - הילדים שצריכים לעבור במחסום נדחו בגלל תואנות שונות בהתאם לנהלים שלא הסכימו לגלות לנו. אי אפשר לנצח: אם יש אישור ויש קושאן (תעודת לידה מקורית) - הילדים יותר מדי גדולים; אם הם בגיל המתאים ויש קושאן (בהתחלה אמרו תחת גיל 10, אחר כך הסתבר שזה מתחת לגיל 13) הם בכל זאת לא עוברים כי האישור של המלווה הוא "אישור עבודה"או "אישור מסחר" והרי "לא הולכים לעבודה עם הילדים!". אם אין קושאן או שזה רק צילום ולא מקור - אין על מה לדבר... החייל והחיילת שמאיישים את שתי העמדות מדברים באופן בוטה מאוד, צועקים, לא מתייחסים. החיילת משוחחת רוב הזמן בטלפון למרות השלט התלוי מעליה שאין לדבר בטלפון בזמן ה"עבודה".... מאבטח מתרוצץ, צועק, מעמיד אנשים בשורה, מסרב להכניס ילדים ולא מוכן להקשיב לפלסטינים. פתאום מגיעות כמה תיירות ורוצות לעבור לבית לחם. הוא עוצר את תור הפלסטינים המבקשים להיכנס לישראל ואומר לתיירות לעבור. הן תמהות: "למה אנחנו צריכות לעבור לפניהם?" (מצביעות על הפלסטינים שבצד השני), והוא משיב: "כי לכן יש דרכונים ולהם אין". הן עוברות למרות הבושה והמאבטח מסנן בין שיניו: "עושים להן טובה והן עוד מתלוננות!" בתגובה לבקשתנו לדבר עם המפקד, הוא מגיע ונובח עלינו: "אסור לכן להתערב, אתן מפריעות לעבודה. אני לא רוצה לדבר אתכן, אתן מפרות את הנהלים, אני אזמין משטרה!" - "אולי באמת תסביר לנו מהם הנהלים לגבי הילדים" - "אסור לי למסור מידע צבאי." - א-פרופו נהלים, הרי אסור לעשן במקום ציבורי: "למה אתה מעשן כאן?", "לי מותר!" (בית לחם 30.5)
מחסום הוסר ויש מחסום - התקשר תושב עסירא א-שימלייה ודיווח שהחל משעות הבוקר עומד ג'יפ עם מספר חיילים במרחק 200 מ' ממחסום 408. מחסום 408 הוסר לפני חמישה ימים "כדי להקל על מרקם החיים של הפלסטינים". עוצרים כל מכונית, מורידים את הנוסעים, גברים נדרשים להרים חולצה ולעשות סיבוב, כל דלתות הרכב נפתחות והדבר אורך זמן רב. למעלה מ-200 מכוניות ממתינות כשעתיים. טלפון שלנו למת"ק הבהיר שאין להם מושג במה המדובר. יבררו. חצי שעה מאוחר יותר עונה חייל מת"ק - מופתע מחדש, ולאחר הסבר נוסף מבטיח "אנחנו עדיין מבררים". 12:05 - תשובת המת"ק: המחסום שם בגלל שצריכים לעבור שם שפ"סים (זאת אינה שגיאת כתיב, כך קוראים בצבא לשוטרים פלסטינים). ביקשנו לדעת מדוע מעבר של שוטרים פלסטינים בכביש המחבר בין כפר פלסטיני לשכם צריך להיות תחת בידוק כבד. מה יעשו להם הפלסטינים הנוסעים לשכם? התשובה : "טוב. נברר שוב". בשעה 13:08 - המחסום הוסר והחיילים עזבו . (חווארה 3.5)
ושאבתם מים בששון..... פרויקט בניית צנרת מים בכפר בית פוריכ מתנהל במימון האיחוד האירופי. אחת החברות המעורבות בו היא "שחם", חברת בת של מקורות , הממוקמת בחולון. המשאית בסיפורנו הגיעה מחולון עם נהג ערבי ישראלי, ואספה את מהנדס הפרוייקט הפלסטיני ברמאללה. המהנדס הוא עובד של משרד פלסטיני המשתף פעולה עם ארגונים ישראליים והצלב האדום. מדובר בפרויקט הומניטרי רחב-היקף. המשאית הזו העבירה סחורה בשווי של כ-170,000 ₪ בעוורתא, בדרכה לבית פוריכ. בדרכם חזור הציע הנהג לתומו לשתות קפה בחווארה, ולשם כך עשו כמה עשרות מטרים מעוורתא לחווארה בכביש "מדיסון" האסור לפלסטינים. נזכור שהמשאית ישראלית, הנהג בעל ת"ז ישראלית, והמהנדס - אבוי - פלסטיני. משהגיעו לכיכר ליד מחסום חווארה, ניצודו כולם. מפקד המחסום : "הפלסטיני נשאר. המשאית יכולה להמשיך." המשאית לא המשיכה. המפקד הכניס את הפלסטיני - מפאת פלסטיניותו - לצינוק, ולקח מהנהג את תעודת הזהות שלו - כי מה פתאום הוא עומד עם המשאית ליד הבטונאדה. הסיפור על פרטיו הבינלאומיים לא הרשים אותו כלל. הפלסטיני עוכב בשעה 16:40. ב-18:15 שוחררו הנהג, המהנדס והמשאית, סככת הבדיקות התרוקנה ואנחנו עזבנו. (חווארה 11.5)
ילדים בחברון - בשבת האחרונה התלוננו המתנחלים שילד פלסטיני ניסה לדקור בסכין ילד יהודי, ליד בית המריבה. 15 חיילים הלכו עם שלושה מתנחלים- שני גברים ואישה - מבית לבית בשכונה בניסיון לזהות את הילד. בכל בית הצמידו את הילדים לקירות ובדקו אם יש עליהם סכין! המתנחלים לא זיהו אף ילד - ואחרי כשש שעות נגמר החיפוש. (חברון 21.5)
בודקים ילקוטי ילדים קטנים העוברים במחסום, ביניהם ילדים בני שבע, הנאלצים להסיר חגורות ושאר אביזרים מצפצפים. (חברון 27/28.5 )
לתשומת לב המוקד ההומניטרי
מוחמד מוביל חלב לבתי חולים בשכם. ב-25.05 הגיש בקשה לחידוש אישור הכניסה שלו לשכם, שתקפו עמד לפוג ב-1.06. מאז ומדי יום הוא ניגש למת"ק קליקיליה, שם הוא נענה ב"בוא מחר". כך הפסיד חמישה ימי עבודה והחלב לא הגיע לבתי החולים. באישור שמוחמד מחזיק מצויין כי הוא מיועד ל"אספקת מזון בכתר, הומניטרי ורפואי". על כך קיבלנו אישור מקצין פניות הציבור במינהל האזרחי. גם בעבר נתקל מוחמד בקשיים בירוקרטיים בעת פניותיו לחידוש האישור שבידו ונדרשה התערבותנו עד שהאישור הונפק. פניותינו למת"ק קלקיליה לא הביאו לפתרון הבעיה. מפאת דחיפות הנושא ביקשנו ב-4.06 את התערבותו של קצין פניות הציבור במינהל האזרחי. בהתאם לבקשתו שלחנו לו פקס עם פרטי המקרה, וכך עבר עוד יום ללא חלב בבתי החולים בשכם. בעקבות התערבותו נמסר לנו ביום חמישי, 5.05,שהאישור אמנם יימסר למוחמד, אבל רק בעוד חמישה ימים - לאחר חג השבועות, "כי מחר יום שישי, ואחר כך שבת, ביום ראשון ערב חג ויום שני חג". בינתיים ניסה מוחמד לעבור לשכם בימי החלוקה שלו דרך המחסומים שבפאתי העיר - פעם במחסום חווארה ופעם במחסום בית איבא. כשנתקל בסירוב החיילים לאפשר לו מעבר הוא פנה אלינו, אנו פנינו למת"ק שכם ובהוראת ראש המת"ק איפשרו את העברת החלב לבתי החולים. ביום שלישי, 10.06, לאחר שעזרנו שוב למוחמד להעביר את החלב, הוא חזר למת"ק קלקיליה (אייל). שם, סיפר לנו, אמרו לו שהיות שהתלונן ו"עשה להם בעיות", עליו למלא שוב את טפסי הבקשה. שוב נאלצנו להתערב ולדרוש מהמת"ק בקלקיליה לעשות את המוטל עליהם . לבסוף הצליח מוחמד לקבל את האישור המיוחל אחרי שעות של המתנה. ולכמה זמן הונפק האישור? לא לשנה חלילה ולא לחצי שנה אלא לשלושה חודשים -ויש להניח שאז יחזור הגלגל להתגלגל. ולזה ייקרא "מרקם חיים" ו"הקלת המעברים על הפלסטינים". (קלקיליה 25.5)