מדינת ישראל הפריטה את ניהול המחסומים בין הגדה לישראל ומסרה אותו לידי חברות אבטחה פרטיות. אחד ממעברים אלה הוא מחסום בית לחם (מעבר רחל). לאחרונה אנו עדות להחמרה קשה בתנאי המעבר של הפלסטינים במחסום זה. כבר שבועות שאנו מקבלים תלונות מדי בוקר על הדוחק הנורא שנוצר במקום ועל כך שאנשים מאבדים מקומות עבודה בגלל איחורים יום יומיים. הדוחק הוא כזה שפלסטינים פונו לבתי חולים עם שברים בצלעות וקשיי נשימה.
על פי פרסומי משרד הביטחון המחסום פתוח 24 שעות - אלא שאין זה כך לפלסטינים. עבורם הוא נפתח ב-05:00 . מדי בוקר עוברים במקום כ-3000 איש, רובם פועלים בדרכם לעבודה. הכניסה לבניין היא במעבר צר, בין חומת ההפרדה לגדר ברזל. לאחרונה נוסף למעבר כיסוי של פח גלי כדי למנוע עקיפה של התור על ידי קפיצה מעבר לגדר. הדוחק במקום גרם לפריצה בגדר ועתה נוצרה בעיה חדשה - אנשים נפגעים מן הגדר הפרוצה.
כל הנכנס למתקן עובר למעשה בשני שלבים: שלב א', שאינו גלוי לעֵין המשקיפות שלנו, אורך כשעה וחצי. שלב ב', הגלוי לעינינו, אורך כ-20 דקות. בצד הישראלי יש 12 עמדות בידוק. רק בשש מהן יש מחשבים. בשתיים מאלה יש גם מכשיר לזיהוי ביומטרי. מאבטחי החברה האזרחית, המארגנים את התורים, מנסים לדחוף רבים ככל האפשר לעמדות אלו, דבר הגורם לעוד עיכוב. האם הזיהוי הביומטרי באמת הכרחי ?
לאנשים שעובדים במלאכת כפיים נשחקת טביעת כף היד מדי פעם. אין במחסום אפשרות לחדש את הטביעה והם נשלחים למת"ק. פעילות פשוטה זו יכולה לגזול ימים של עבודה מהפועלים. הייתכן שבמאה ה-21 אין דרך לפתור בעיה כזו במחסום עצמו?
במחסום בית לחם פועלים גופים שונים: משטרת ישראל, המשטרה הצבאית, משמר הגבול וחברת "ארי" שזכתה במכרז לניהול המקום. ההתנהלות במחסום מצטיינת לא פעם בגסות, בבוטות, בצרחות ובאלימות התנהגותית. החיילות והחיילים בעמדות הבדיקה מנהלים שיחות טלפון בעת המשמרת, ועובדי "ארי" מעשנים במתקן למרות האיסורים המפורשים. קצב העבודה ירוד בהתאם.
הפסקת המעבר כ"עונש" אסור על פי נוהלי הצבא. כאשר העומדים בתור אינם ניצבים בשורה ישרה ובשקט, כאשר פלסטיני מתלונן או מעשן - נפסק המעבר כחלק מענישה קולקטיבית.
התקלות הטכניות רבות: "המחשב מקולקל", "מכונת הבדיקה של התיקים התקלקלה", "אחד ממגלי המתכות התקלקל". אין תוכניות חלופיות במקרים אלה והרי מדובר בפרנסתם של אלפי אנשים קשי יום (בית לחם 13.7).
"החלק הקשה ביותר של יום עבודה של שמונה שעות בחום הוא העכוב בתור במחסום"... (בית לחם 10.7)
הגיהנום במחסום בית לחם נמצא בצד השני, הרחק מן העין. הדוחק בלתי נסבל...(בית לחם 15.7).
עציון
לפני שנתיים, עם סיום השיפוץ של המת"ק, חולקו כרטיסים מגנטיים שתוקפם פג עתה בבת אחת. התוצאה היא שנוצר לאחרונה לחץ בלתי נסבל במת"ק שכמעט הגיע לתיגרות ליד הקרוסלות בכניסה למשרדים. נוסף לכך, מתברר כי יש הקלה במתן כרטיסים מגנטיים אפילו למנועי שב"כ, מה שכמובן מעצים את התור. אך לכרטיסים מגנטיים אלה אין ערך רב, שכן כרטיסים מגנטיים אינם מבטיחים אוטומטית אישורי עבודה. (בית לחם 6.7)
אנשים ממתינים יום שלם בתור, רק כדי לשמוע בסופו שעליהם לחזור שנית. המינהל האזרחי קבע נוהל חדש לפיו מתקבלים בכל יום תושבי ערים או כפרים מסוימים, על פי מחזור שבועי. משמע, מי שנדחה ביום מסוים יוכל לחזור רק כעבור שבוע וימתין שוב בתור.
כמאה אנשים חיכו לפתיחת המת"ק. מישהו פונה אלינו ברוגז: זה הבוקר הרביעי ברציפות שהוא בא לכאן ולא עולה בידו להיכנס. מפקד המת"ק מסרב בתוקף להתייחס לרשימה השמית שהפלסטינים מכינים ולחלק מספרים בהתאם, כפי שהיה נהוג, והתוצאה היא שברגע שהמת"ק נפתח כולם נדחקים קדימה, ורק החזקים ביותר מצליחים להיכנס. לשאלתנו, הסביר המפקד שאלו ההוראות שקיבל. אחרת, אמר, הוא יוצא בלילה שוב ושוב, כדי לסלק את הפלסטינים שממתינים במגרש החניה, עד שהמת"ק ייפתח ב-08:00. כך, הוא אומר, הם ילמדו לא לבוא מוקדם מדי. עוד מאמץ של הצבא לחנך קצת את הפלסטינים. (בית לחם 22.7)
מאות פועלים פלסטינאים מסכנים את חייהם בעת שהם נדרשים לחצות את כביש 443 הסואן בדרך למחסום מכבים-רעות, שאין אפשרות אחרת לחצות אותו. כעת ממתינים להם בצדו השני של הכביש גם שוטרי התנועה, שקונסים אותם בדו"חות על חצייה לא בטוחה.
דובר אגף התנועה במשטרה, רפ"ק דורון בן-אמו, מסר בתגובה כי "רק במדינת ישראל ישנה תרבות של חציית כבישים בין עירוניים שלא כחוק. כיום, שליש מהרוגי תאונות הדרכים הם הולכי רגל ושוטרי התנועה מונחים לאכוף את העניין ביתר שאת. באשר למקום הנדון, אכן קיימת בעיה עבור הפועלים הפלסטינים המגיעים מידי יום לעבודה. על המדינה או הצבא למצוא פתרון תשתיתי הולם לבעיה. עלינו אוכפי התנועה מוטלת החובה לדאוג שהחוצים לא יסכנו חייהם במעבר הכביש".