בינואר 2001 שלוש נשים ירושלמיות צפו לראשונה במחסום צבאי בגדה ונדהמו. מעט מאוד היה ידוע אז על המתרחש במחסומים ובשטחים הכבושים בכלל, והמראות הקשים שנגלו לעיניהן הולידו החלטה מיידית: להתחיל לתעד בזמן אמת ולדווח לציבור הישראלי על מה שהשלטונות ממעטים מאוד לחשוף בפניו.
מנקודה זו צמח ארגון מחסום ווטש, שבו חברות נשים מכל רחבי הקשת של החברה הישראלית. מספרנו עלה מ 75 בהתחלה עד 500 נשים כעבור שנתיים, במהלך השנים המספר הצטמצם אומנם אבל הפעילות היום יומית והשבועית נמשכה ונמשכת.
אנו משקיפות בכל נקודות החיכוך בין הצבא והאוכלוסייה הפלסטינית הכבושה: במחסומי הצבא הרבים והשונים; בכפרים ובמאהלים באזורים מרכזיים ומרוחקים; בקהילות רועים נרדפות באזורים נידחים. עד פרוץ הקורונה ב 2020 השקפנו גם בבתי משפט צבאיים, שם עומדים הפלסטינים לדין. 
אנו מתעדות מה שאנו רואות, שומעות ומבינות. התיעוד לגווניו השונים נמצא באתר שלנו, בעברית ובאנגלית, ומהווה תשובה לשתיקת התקשורת וכן כמקור מידע לכל מי שרוצה וצריך לדעת מה המדינה עושה בשמו בשטחי הגדה.

המחסומים הם רק ההיבט הגלוי בסיפור הכיבוש. את עומק הפגיעה בכל תחום בחיי הפלסטינים אי אפשר לראות מתל אביב, מחיפה או מבאר שבע. ובהיעדר דיווח תקשורתי הוגן נבצר מהציבור בישראל לעקוב אחרי ההשתלטות השיטתית על אדמות פלסטיניות (סיפוח בפועל); להבין ואולי להזדהות עם גודל ההשפלה וחוסר האונים של בני אדם שאינם מסוגלים לשלוט בגורלם, בפרנסתם, ולא לשמור על רכושם, על ילדיהם ומשפחתם; ללמוד כמה פגיעה האוכלוסייה הפלסטינית כאשר כל אחד יכול לשרוף את שדותיהם ולכרות את כרמי הזיתים שלהם, להתפרע בלילות ברחובות בכפרים שלהם, להפחיד ולאיים ולהזיק, באין דין ובמקרים רבים מספור אף בגיבוי הצבא והמדינה.

אנו צופות בכאב גם בהשפעה ההרסנית של הכיבוש על ילדינו, החיילים והחיילות שרק 'מצייתים לפקודות', בשירותם הצבאי. עם שחרורם מהשירות כל חוויות הכיבוש חוזרות איתם הביתה.