בית לחם, יום ו' 30.5.08, בוקר

תקציר:   ילדים בוכים מאכזבה. חוסר עקביות בנושא הגיל בנהלים (אם קיימים כאלה) לגבי ילדים . עלינו מאיימים במשטרה. היסטריה סביב מצלמה. גישת המפקד: אני ואפסי עוד. בית לחם.  במשמרת הזו היה עומס רב על המחסום ורק 2 עמדות פעלו רוב הזמן, למרות בקשות חוזרות שלנו וטלפונים. אנשים רבים הגיעו עם ילדים והילדים נדחו בגלל סיבות שונות. אי אפשר לנצח: אם יש אישור ויש קושאן, הילדים יותר מדי גדולים. אם הם בגיל המתאים (בהתחלה אמרו תחת גיל 10 , אחר כך הסתבר שזה אמור להיות תחת גיל 13 לפי נהלים שלא הסכימו לשתף אותנו בידיעתם) ויש קושאן בכל זאת לא עוברים כי האישור הוא אישור עבודה, מסחר וכו' ו"לא הולכים לעבודה עם הילדים!". כמובן אם אין קושאן או שזה רק צילום ולא מקור – אין על מה לדבר...  החייל והחיילת שמאיישים את שתי העמדות מדברים בצורה בוטה מאוד, צועקים, לא מתייחסים. החיילת רוב הזמן בטלפון למרות השלט התלוי מעליה שאין לדבר בטלפון בזמן ה"עבודה". הם נובחים "ארג'ע" פעם אחר פעם, דורשים שיבואו "וואחד, וואחד". רק אחרי שעתיים נפתחה סוף סוף עמדה שלישית, דקות ספורות לפני סיום הלחץ.  חייל אחר, (וותיק עזה לפי דבריו המתרברבים) בקושי מתאפק לספר לנו את עלילותיו, כי אסור לדבר איתנו: "אלה ההוראות". הוא מתרוצץ, צועק, מעמיד אנשים בשורה, מסרב להכניס ילדים ולא מוכן להקשיב לפלסטינים. פתאום מגיעות כמה תיירות ורוצות לעבור לבית לחם. הוא עוצר את תור הפלסטינים המבקשים להיכנס לישראל ואומר להן לעבור. והן תמהות: - למה אנחנו צריכים לעבור לפניהם (מצביעה על הפלסטינים מהצד השני) - כי לכן יש דרכונים ולהם אין. הן עוברות למרות הבושה והוא מסנן בין שיניו: "עושים להן טובה והן עוד מתלוננות!" ילד כבן 10 מגיע מכיוון בית לחם, ללא ניירות, אומר שאביו מאושפז בישראל והוא רוצה לבקרו. מחזירים אותו לאחור בבוטות.  מגיעים 4 תיירים מכיוון ירושלים. מחפשים מדריך פלסטיני שאמור להדריך אותם בבית לחם. הם באו ללא דרכונים: "אף אחד במלון לא אמר לנו שאנחנו צריכים כאן דרכונים!" הם מתלבטים רגע, מסרבים להשלים עם העובדה שיש כאן לכאורה גבול, מחליטים לחזור למלון. 40 דקות אחר כך מתייצבים שוב עם הדרכונים.  כל פנייה שלנו זוכה לבוז ולחוסר התייחסות. אסור לדבר איתנו. גם פנייתנו לדבר עם מפקד המחסום ולשמוע ממנו מהם הנהלים לגבי ילדים נדחית. בסופו של דבר הוא יוצא ונובח: "אסור לכן להתערב, אתן מפריעות לעבודה.  אני לא רוצה לדבר אתכן".  מגיע אדם כבן 50, מכובד, עובד בשביל האו"ם, מוזמן למסיבה שהוזמנו אליה עובדים רבים ומשפחותיהם. יש לו אישור, אך שכח את הקושאן של הילדים בבית. מגיע עוד מישהו מעובדי האו"ם, כולם כנראה לאותו ארוע. שוב בעיה עם הילדים. קורע לב: הילדים לבושים חגיגית ושמחים על ההזדמנות, אך אחרי המתנה (בוודאי מביכה ומפחידה בעיניהם כשהם צופים באב המכובד שעבר את המחוסם ומתחנן אל חייל להעביר גם את ילדיו והחייל מתעלם, ממשיך בשיחתו עם חיילת, מתייחס בגסות רוח) נוחלים אכזבה ונאלצים לשוב כלעומת שבאו, או שהמשפחה נאלצת להתחלק, ילד אחד – מספיק קטן- עובר והשאר לא.  באחד המקרים 2 ילדות קטנות פורצות בבכי וצופות באבא שעבר במחסום והן נשארו מאחור. ניסיון לצלם לא עולה יפה (חשוך לחלוטין), אבל מוציא את המפקד החוצה כרוח סערה: - אתן מפריעות, אתן מתערבות, אתן מפרות את הנהלים, אני אזמין משטרה! - אולי באמת תסביר לנו מהם הנהלים לגבי הילדים. - אסור לי למסור לך מידע צבאי. את הפרת את הנהלים, את צילמת חיילים! - לא צילמתי חיילים, צילמתי רק את הילדים האלה שבוכים. ראית את הילדים? - תראי לי את התמונות. בכל מקרה אסור לצלם פה כי זה מתקן צבאי. - לא רואים בכלל את המתקן הצבאי (בודקת את התמונה – רואה רק שחור). רציתי לצלם את הילדים. - תראי לי (בעצמו לא רואה כלום במסך הקטן של המצלמה). תמחקי את התמונות! - אבל אתה רואה שלא רואים כלום! לצערי לא הצלחתי לצלם את הילדים הבוכים. - תמחקי את התמונות עכשיו כאן או שאחרים לך את המצלמה. 

-         אתה לא תחרים לי את המצלמה. התמונה לא קיימת.  יש לך ילדים? תראה את הילדים האלה:

 איך נראית ישראל לדעתך? - הילדים שלי לא יעברו במחסומים! - אתה בטוח? לפני לא כל כך הרבה זמן, אנחנו היינו בצד השני... - נכון. בגלל לא נהיה שם עוד לעולם! עכשיו אל תפריעו או שנעצור אתכן. -         א-פרופו נהלים, אסור לעשן במקום ציבורי. למה אתה מעשן כאן-          -         - לי מותר! 

היתה משמרת מתסכלת מאוד. הרבה פלסטינים יצאו במפח נפש. ישראל הוכיחה מי יותר חזק.