בית איבא, ג'ית, יום ה' 20.11.08, אחה"צ

היום בשעה 16:20 (10 דקות אחרי שעזבנו) נסגר המחסום והתרחש מה שמכונה "הפסקת חיים". הדבר הזה קרה, על פי דיווח ברדיו, משום שבחור צעיר נמצא נושא סכין. אנו לא היינו שם. מאידך. כמה נשים מתכנית הליווי האקומונית היו שם ואני דיברתי בערב ישירות עם שתיים מהן, וכל אחת מהן מסר לי את אותו הדיווח.

האיש הצעיר הובל לאזור המעצר באיומי נשק, כשידיו מונפות באוויר. יותר מאוחר הוא נלקח לאזור שמדרום למסלולי המכוניות, שבו יש שדה שטוח. נאמר לו להסיר את חולצתו ומכנסיו והוא הושאר בבגדיו התחתונים לעיני כל.  הג'קט שלו עבר ניפוח על ידי הרובוט. הוא נלקח משם על ידי המשטרה, לא על ידי מכונית צבאית. כל אותו זמן הופסקה בדיקת הולכי הרגל והמכוניות והם צוו באיומי נשק לעזוב כליל את שטח הבדיקה. "הפסקת החיים" נמשכה כ-50 דקות. כתוצאה נוצר דוחק עצום של הולכי רגל ומכוניות.

המחסום היה מלא אנשים במשך כל הזמן שהיינו שם, במספרים שעוד עלו שעה שעזבנו, כך שאנחנו יכולות רק לתאר לעצמנו את הפיגור הגדול שנוצר אחרי האירוע הזה. דרך אגב, נציג המת"ק שבדרך כלל מסוגל להקל על המצב במקרים קשים כאלה, עזב בשעה 14:30 בזמן שהייתה הפוגה זמנית בתנועת הולכי הרגל במסלול הצדדי (המסלול "ההומניטארי" כפי שהוא מכונה על ידי הצבא).

אנו הגענו בשעה 13:45 ואזור המוניות היה מלא במכוניות, יותר מאשר ראינו מעולם. הם מילאו את מגרשי החנייה ונשפכו בשני צדי הרחוב. היום הוא היום שבו אנשים רבים עושים את העלייה לרגל למכה וזה נעשה באוטובוסים. לפיכך היה מחסור באוטובוסים לשימוש במחסומים ומוניות נאלצו לתפוס את מקומם.  בסוף המשמרת שלנו, בשעה 16:10 לא נשארו עוד מוניות ועשרות אנשים המתינו בתור למוניות שתחזורנה מנסיעותיהן הקודמות, כדי שיוכלו לנסוע הביתה. תור נוסף שיש להמתין בו במסע הארוך משכם ליעד הסופי.

למרות העובדה שבזמן שאנו היו שם העניינים נוהלו ללא צעקות ותנועת כלי הרכב והולכי הרגל הייתה מסודרת ויציבה, המצב עצמו יוצר מתח, השפלה, המתנה ללא קץ, דחיפות, נסיונות לדפוק את המערכת, ותקריות בלתי אנושיות קשות.

בשעה 15:30 בערך ילד צעיר בן כ-6 או 7 עם ילקוט בית ספר על גבו, נסע בעגלה רתומה לחמור משכם דרך המחסום. העגלון של עגלת החמור מסיע לעיתים קרובות נשים, ילדים ואנשים נכים או מוגבלים, וכן גם מטען. כמה רגעים קודם לכן אישה עם ילדים עברה מבלי להיבדק. אולם הפעם עצר החייל את העגלה ולא הניח לילד לעבור משום שלפי התקנות ילד מתחת לגיל 16 יכול לעבור את המחסום רק בלווית הורה. האב חיכה בצד השני, במקום שלא היה בטווח הראייה של המחסום. התפתח דין ודברים  בין העגלון,  החייל והגר ואז פקד החייל שהעגלון יעזוב את עגלתו וילך להביא את האב מן הצד השני.אולם הילד החל לרעוד מפחד ולא הניח לעגלון לעזוב אותו. התפתח ויכוח חדש ולבסוף הגיע האב עם הג'יפ שלו. החייל לא רצה שהאב פשוט יקח את ילדו ויעזוב. הוא דרש שהוא יעבור בתור הרגיל וייבדק. פירוש הדבר שהיה עליו להיכנס לצד של שכם ואז לחכות בתור משכם כדי לחזור.

בעוד החייל והאב מתווכחים התחיל הילד לבכות. השניים עדיין לא הורשו להיות האחד ליד השני. העגלון צווה לסובב את העגלה שלו ולחזור לשכם עם הילד. הוא הסיע את העגלה והילד בתוכה למרחק של כ-50 מטרים בכיוון לשכם, עזב את העגלה עם הילד בתוכה, וחזר  לנסות לשכנע את החייל. הילד קפץ מן העגלה והחל לרוץ את 50 המטרים לקראת אביו. החייל עצר אותו. הילד נשלח לעמוד במרחק מה. חיילת ממחסום כלי הרכב ראתה מה מתרחש, התקרב לילד, לקחה את ידו והביאה אותו  אל אביו. החייל סירב לתת לדבר לעבור אך בסופו של דבר הסכים לפשרה. הוא לקח את הילד ואת אביו לתא הבדיקה להולכי רגל, העביר אותם את התא ולבסוף הרשה להם לעזוב. נזכרתי שכשעה קודם לכן עצר אותי אדם מבוגר, לאחר שהוא חיקה כ-20 דקות בתור "ההומניטארי" ואמר "תראו איזו השפלות עלינו לסבול".

תנועת הולכי הרגל של גברים צעירים עמדה בצורה די עקבית על 60 אנשים מחולקים לשתי שורות, במשך כל המשמרת. זמן הציפייה היה בסביבות 15 דקות, כבמשך חצי שעה נבדקו כ-135 גברים (מ-14:30 עד 15:00). המעבר בתא הבדיקה כלל בדיקת תעודות זהות ומטען, הסרת חגורות, טלפונים סלולריים ולעיתים נעליים.

במקום להרשות לגברים הצעירים לחגור את החגורות שלהם, לנעול את נעליים וליישר את חולצותיהם שעה שהם עוזבים את הקרוסלות, הם נאלצו לזוז למרחק של כ-20 מטרים כדי להסתדר. אלה שנאלצו להסיר את נעליים דשדשו לאורך המרחק הזה כשנעליהם חצי נעולות וחצי לא.

משכי הזמן שלקח לאדם האחרון בתור הגברים הצעירים לעבור במחסום, היו כלהלן:

14:08-14:25, 14:12-14:27, 14:20-14:33, 14:35-14:46, 15:09-15:24.

התור הצדדי של נשים, משפחות, גברים מבוגרים יותר וגברים עם רישיונות מיוחדים היה ארוך מאד רוב הזמן. בכל נקודת זמן היו 60-100 אנשים בתור. המספר הקטן ביותר היה בערך ב-14:30 כאשר נציג המת"ק עזב. התור הארוך ביותר של כ-100 אנשים היה בערך בשעה 15:35. לעיתים הבדיקה הייתה יסודית מאד כולל תעודות זהות ותיקים – גם של גברים וגם של נשים – ולעיתים נבדקו רק הגברים או נשים עם תיקים. ההמתנה הייתה גם כאן כ-15 דקות (13:41-14:03, 15:12- 14:57.

הולכי הרגל שנכנסים לשכם נבדקים רוב הזמן. זה לא התרחש כבר זמן מה.

התנועה לשכם הייתה דלילה בתחילת המשמרת. כאשר היה תור כלי הרכב זזו מהר. בשעה 14:12 היו 5 כלי רכב בתור וההמתנה לאחרון בתור הייתה 5 דקות. בשעה 15:05 היו 9 בתור והאחרון בתור עבר ב:15:11.

התנועה שבאה משכם נעה באיטיות רבה מאד. משאיות ומכוניות הועברו מהר מאד, אך אוטובוסים ומיניבוסים נבדקות במשך 6-20 דקות כל אחד. בדיקת האוטובוסים והמיניבוסים בוצעה בתור עצמו במקום שייעשה הסדר כלשהו שבו ייבדקו בצדק כדי שכלי רכב אחרים יוכלו לנוע קדימה  (אוטובוסים הם באותו בתור כמו מכוניות ומשאיות).

כאשר האוטובוסים נעו לתא הבדיקה נלקחו תעודות הזהות ונבדקו מול רשימה של מבוקשים. הגברים שעל האוטובוס התבקשו לעזוב את הרכב והם סודרו בשורה ליד התור הצדדי או על אחד האיים שבין תנועת כלי הרכב העוזב את שכם. התיקים של הגברים נבדקו, חולצות הורמו, נאמר להם לעשות סיבוב מלא, ולעיתים נשאלו שאלות. היה אוטובוס אחד שבו גברים לא נתבקשו לעזוב את האוטובוס. בעבר ראיתי כל מיני שיטות. לעיתים גברים צעירים חייבים לעבור בתור הרגיל, והם עושים זאת בדרך כלל בעוד האוטובוס מחכה בתור כלי הרכב.  לעיתים קרובות הם גומרים את בדיקתם לפני שהאוטובוס מגיע לראש התור. יש שיטה אחרת שלפיה נמסרות תעודות הזהות אולם הנוסעים נשארים על האוטובוס. אין עקביות.

משך ההמתנה בתור הרגיל של כלי הרכב גדל כל הזמן. בהתחלת המשמרת שלנו זה היה 20 עד 30 דקות אך ככל שעבר הזמן משך ההמתנה גדל והלך. המכונית האחרונה בתור בשעה 15:05 לא עברה את המחסום עד שעה 16:00.

הבדיקה שעשיתי בעניין משך הזמן שזה לקח למכונית האחרונה שתור להגיע לראש התור הייתה כלהלן:

13:46-14:14, 14:10-14:28, 14:32-15:09, 14:38-15:28, 14:53-15:40, 15:05-16:00.

יש תור הומניטארי מיוחד לכלי רכב, אבל הוא מיועד למכוניות עם אישורים מיוחדים או לאמבולנסים. הם התקדמו מהר למדי.

בדרך לבית איבא עברו בג'ית (13:30) והמחסום לא היה מאויש.

הכניסה לכפר עזון לא היתה חסומה.