חמרה, מעלה אפרים, תיאסיר, יום ה' 11.12.08, בוקר

תקציר
לכאורה  -"הקלות". הנח"ל החרדי לא כאן, הפלסטינים אומרים, "המחסום טוב יותר". מאות אנשים עווברים מהר יחסית (לרגל החג), קצין המת"ק נוכח ושער הברזל מול התנחלות רועי נפתח לאחרונה בזמן ונשאר פתוח חצי שעה. עם זאת, המילואימניקים שמשרתים כאן (מעידים על עצמם שהם "שמאלנים") מגיעים היום באיחור של חצי שעה. זקנים וטף ממתינים להם בקור העז, זקנים מכובדים נדרשים להרים חולצות, פועלים חקלאיים לא מורשים לעבור מכאן כי האישורים שלהם תקפים רק למחסום חמרה המרוחק. בעצם – הרבה לא השתנה. כל עוד יש אנשים עם נשק, שהם החוק והשלטון בעיני עצמם, הם הקובעים והם הנותנים והם הלוקחים, והעוול ימשיך. 
סיירנו יחד עם איש המינהל האזרחי האחראי על המים, במטרה להביא להקלה במצב משק המיים של הפלסטינים ובמיוחד אותם רועים שאינם מקבלים מים כלל. על כך – בנפרד.

מחסום מעלה אפרים – 10.30
שתי מכוניות ממתינות מדרום. כאשר אנחנו נעצרות מאחוריהם מעבירים אותם מהר.

מחסום חמרה 10.50
מאות אנשים לבושים חגיגית שעברו כבר, ממתינים למוניות שלהם שטרם נבדקו. מנגד עשרות מוניות ואוטובוסים ממתינים להולכי רגל. תושבי שכם צוהלים, מצוידים בדרבוקות וכלי נגינה, יורדים לים המלח באוטובוסים (בתקווה שלא יימנעו מהם להגיע, כבעבר). את המחסום מאיישת יחידת מילואימניקים. בג'ורה יש מעוכב "בינגו" (חשוד כ"מבוקש"). הוא אומר שעתיים, החיילים אומרים 20 דקות. גם 20 דקות זה הרבה זמן לבדוק את תעודתו. החיילים מנסים למנוע מאיתנו לדבר איתו. ב-11.20 הוא משתחרר.

13.10 – מחסום תיאסיר
מעולם לא ראיתי כה הרבה אנשים במחסום נידח זה. מכוניות מגיעות ופולטות עשרות אנשים וילדים, כולם הדורים בבגדי חג. מרחוק לא ראינו שום תנועה במחסום ובהגיענו המעבר נעשה מהיר.  גם כאן יש חיילי מילואים, מבוגרים יותר, וגם הם מנסים מייד להרחיקנו. אנו מתעלמות  ונותרות במקום הקבוע שלנו ממול למרכז המחסום. אחד החיילים מרבה להסית את החיילים נגדנו ופוקד עליהם להעיף אותנו, אך החיילים, די במבוכה, לא ממהרים לציית. בשיחה עם פלסטינים נאמר לנו שבאופן כללי המחסום עכשיו יותר טוב, אבל תלוי בחיילים שבמשמרת. הם מציינים לרעה את החייל הנ"ל ("נמוך ובלי שערות על הראש") שבודק רכבים ומעכב אותם לדבריהם שעות רבות. אמש הם נתקעו במחסום עד מאוחר בלילה.
13.55 – עשר דקות לאחר שעזבנו קיבלנו טלפון מאחד הממתינים, שאחרי שעזבנו הפסיקו לזמן מה את את הבידוק. כנראה כולם הלכו לאכול (הם דיברו על כך עוד כשהיינו שם) והפלסטינים – שיחכו.

14.55- מחסום זרוע הברזל מול התנחלות רועי
ידידנו מוכתר משפחת חדידיה אמר לנו שמאז הלילה שלא באו לפתוח את השער, המצב השתפר. באנו עם ציפיות. טרקטור אחד ממתין ממערב לזרוע הברזל ועליו שלושה גברים ושתי נשים שיושבות מאחור עם ארבעה ילדים קטנים. כעבור 20 דקות מגיע טרקטור ממזרח למחסום, ידידנו ממשפחת חדדיה, ועמו אשתו וכעשרה ילדים בגיל בית ספר ועד שני פעוטות. ההורים מביאים את ילדיהם לעיירה טאמון, אחרי שבילו יחד את החג במאהל. בטאמון הרחוקה הילדים מתגוררים בימות השבוע אצל קרובי משפחה ומשם הולכים ללמוד בבית הספר בכפר עטוף. כל זאת בגלל שזרוע הברזל כאן סגורה רוב שעות היום ומקשה על ההורים להובילם מדי יום לבית הספר. אחרי שידידנו ומשפחתו יעברו עכשיו יאלצו להמתין בטאמון עד יום ראשון כי רק אז ייפתח המחסום שוב והם יוכלו לחזור לביתם. 
מגיעים ארבעה בחורים צעירים מכיוון התנחלות רועי, שם הם עובדים. הם גרים בכפר עטוף – כקילומטר וחצי מהשער, אך האישור שלהם הוא למעבר רק במחסום חמרה. מכיוון שפיספסו את ההסעה למחסום, ויש מעט מכוניות פלסטיניות לחמרה,   הם רוצים לנסות את מזלם ולעבור מפה. מחמרה לעטוף - כ-40 קילומטרים  (15 ק"מ לחמרה וכ-25 בחזרה כפרם).
בינתיים הג'יפ עם המפתח לא מגיע. רוח קרה נושבת ומאוד לא נעים להמתין בשטח המדברי הפתוח.
אנחנו מצלצלות למת"ק והתשובה היא "מה את חושבת, שאנחנו עושים בכוונה? יש אירוע ולכשיסתיים יבוא הג'יפ."
15.30 – הג'יפ מגיע עם ארבעה חיילי מילואים. אני ניגשת לחייל, שנראה כסטודנט באוניברסיטת ת"א, ושואלת לסיבת האיחור, הוא לא עונה. אני מנסה להסביר לו על מצוקת האנשים וזוכה לתגובה תוקפנית: "חיים קשים".
החיילים לא מרגישים צורך להתנצל או להאיץ במעבר עקב האיחור. אחד מהם מתחיל בבדיקת האנשים. קודם כל הוא מרחיק אותם אחורה: אירג'ע לוורא. ואז דורש שיגשו אחד-אחד תוך הרמת חולצה. מי שלא מרים גבוה נשלח אחורה לחזור על התרגיל, עד שילמד. החיילים מסרבים להעביר את אבעת הפועלים, כי האישור שלהם הוא למחסום חמרה.
הפועלים מתחננים, החיילים אומרים:
"מה אתם רוצים שהשער הזה יהפוך למחסום?"
"רק מי שברשימה עובר מכאן". לבסוף החייל מתרצה ומוכן לבקש בקשר הנחיות ממפקדיו. 
את הבדואים הוא בודק באופן דומה. אלה אנשים לא צעירים, מכובדים למראה, כמו אבו סאקר ראש משפחת חדידיה, שנאלצים לרדת מהטרקטור ולחשוף את  בטנם. גם הטרקטורים עוברים בדיקה קפדנית ביותר.
אני ניגשת ל"סטודנט" ואומרת לו, "אתה רוצה לדעת מה זה חיים קשים? כאשר בגלל השער הזה אבא נאלץ להשאיר ילד בן שש למשך שבוע ימים הרחק מהבית, אצל קרובי משפחה, כדי שיוכל ללמוד. זה חיים קשים." והוא עונה, "מה את חושבת שאני לא רוצה להיות באוניברסיטה עכשיו במקום לעשות פה מילואים?" שאלתי אם הוא לא רואה את ההבדל בין הילד קטן  לבינו והוא נעלב. היה לי עצוב. הבחור, הומאני ושמאלני כביכול, אינו רואה את האחר ממטר אלא רק את עצמו. כל כך הזכיר לי את הבן שלי. אלה התגובות שאני מקבלת גם ממנו.

בינתיים מגיעה בקשר התשובה: הפועלים לא יעברו. הם ממשיכים להפציר בחיילים, בבקשה... פעם אחרונה...
תיסעו איתן, אומר להם אחד החיילים. אנחנו לוקחות אותם. רק כשהגענו לחמרה שמנו לב שהג'יפ הצבאי נסע כל הזמן מאחורינו. אחד החיילים ירד אלינו והוכיח אותנו על כך שאנו מסתכנות. "כבדהו וחשדהו..." הוא אומר ומשוכנע שאלמלא נסעו אחרינו "לא בטוח שהייתן מגיעות לחמרה".

16.15 – מחסום חמרה
גם כאן ממתינים ועוברים המוני אנשים, הרבה אוטובוסים ומוניות, הרבה מאוד צעירים:  ביריחו יש הופעה של הזמר המפורסם האני שאקר. כרגיל הנוסעים יורדים מכלי הרכב כ-50 מ' לפני המחסום, עוברים אותו ברגל ומחכים להם כ-100 מ' הלאה מצידו השני של המחסום.

שני מעוכבים בג'ורה. בינגו (מבוקשים). נבדקים . האחד ממתין כבר 10 דקות , השני 20. ברבע לחמש משתחרר אחד והשני לדברי קצין המת"ק משתחרר אחריו.