חומסה: בפעם השישית הכיבוש הורס מגורים, בוזז רכוש ומייבש בני אדם חסרי אונים

חומסה היא קהילת רועים קטנה בבקעת הירדן המונה כתשע משפחות ובסך הכל כ 100 איש, היושבת בעמק יפהפה בין התנחלות רועי להתנחלות בקעות. התושבים מתפרנסים מרעיית צאן, מהכנת גבינות ומכירת בשר. הם הגיעו למקום לפני 40 שנה, בחיפושיהם אחרי שטחי מרעה חדשים, אחרי שהכיבוש אילץ אותם לעזוב את שטחי המרעה והמגורים הקודמים. המקום הוכרז כשטח אש, כצפוי, לא מתוך מחסור בשטחי אימונים בבקעה עצומת הממדים, אלא כפטיש נוסף להצרת חופש התנועה של המקומיים על האדמות השייכות לפלסטינים תושבי הגדה. היישוב נהרס בטענה שהוא יושב בשטח אש כבר מספר פעמים מנובמבר 2020 ועד עתה, יולי 2021, ובכל פעם הוקם מחדש בנחישות של הרועים ובעזרת תרומות של ארגונים הומניטריים וארגוני שלום בארץ ובעולם. ראו סקירת מצב של Ocha

בבוקר, כשהגענו, קיבלו את פנינו 6 גברים שישבו על אדמת המדבר הריק, זועמים או מובסים, לא היה לגמרי ברור. אלה אותם אנשים אדיבים וחמים ומכניסי אורחים נדיבים שאנו מכירות, והפעם רק התבוננו בנו במבטים ריקים ואף לא הגיבו לברכות שלום שלנו.

מאחוריהם רִיק נורא שהיה עד אתמול דיר צאן גדול. מילות צער וניחומים, שאלות על מה הם צריכים ואיך ניתן לעזור, נותרו ללא תשובה.

פנינו לנשים. עיישה הנכה, המבוגרת, ישבה מתחת לקרעי יריעת ניילון, שנתמכו במקל לא ארוך. פ' וא' עמלו מסביבה ואספו בקבוקי מים וקומקום שבור – כל מה שנותר אחרי ההרס של מבני המגורים וסככות הצל לבעלי החיים אתמול. הם התארגנו לעבור לאוהל שעמד מחוץ לגבול שטח האש. לקחנו במכונית כמה ניילונים ואת עיישה הכפופה (עקב בעיית גב קשה). כ-400 מטרים מחוץ לשטח האש הם התכנסו באוהל אחד – ארבע משפחות (כרגע ללא הבעלים שהיו במרעה) וכ-20 כבשים. עם הגיעם קשרה עיישה כמה זרדים לכדי מטאטא קטן וניקתה את המקום. ממה בעצם? שהרי רצפת החול נמצאת בפנים ובחוץ וכמה שתגרוף חול – תחתיו יש עוד ועוד. הרגל כנראה.

בדרכנו למקבץ המשפחות הבא עצרו אותנו חיילים ואסרו עלינו לעבור. אמרנו להם שאנו מביאים מים ואוכל לאנשים שנותרו בשמש והראנו להם את המים. אחרי בדיקת תעודת וויכוח הרשו לנו אבל "להביא ומייד לצאת. לא לעצור, לא לדבר ולא לצלם!" בדרך אל המשפחות ראינו נשים נושאות שטיחונים וקערות ועוד כלי מטבח. מסתבר שבשעת ההריסה הן הזדרזו להחביא בוואדי כמה כלי בית ושמיכות שימושיים מתחת לערימה של זבל ועכשיו הוציאו אותם. הכל הסריח מזבל אבל העמסנו והבאנו להם את הדברים שהצילו מהשמדה. תוך כדי סיפרו, שבעת ההריסה כולם הסתירו כמה דברים וברחו אל הגבעות מסביב העמק. שלוש נשים משלוש משפחות היו שם. ל' ובתה הכינו גבינות. את הגבינות שהכינו אתמול לקחו להם החיילים. וכך, בשמש לוהטת, 38 מעלות, הן ישבו וסחטו ממחטות עם לבֶּן כדי לעשות את מה שהן עושות כל יום בחייהן - לייצר גבינות. כל כך מטורף! בתוך ההריסות והריק המייאש ובכבשן הקיץ הן מנסות לנהל חיים שיגרתיים כביכול, אבל המבטים החוששים שהן שולחות לאחור מעידים שדבר פה אינו שיגרתי. צריך להמשיך, בכל מחיר להמשיך. כמה פעמים תפסה ל' את שמלתה כאילו רוצה להרחיק אותה מגופה, ואמרה – זה הבגד היחיד שנשאר לי  והוא כבר מסריח ומלוכלך. אין לי בגד אחד אפילו להחליף בחום הזה. גם לתינוקות ולילדים אין. . הכל לקחו החיילים.

בינתיים הגיעו עוד פעילים מקבוצת מלווי הרועים בבקעת הירדן ומקבוצת בלפור ויכולתי לראות שהביקור, שהיה כל כך מביך מבחינתנו בגלל חוסר האונים לסייע במשהו נוכח הרשע הנחוש שקם להשמידם, מעלה בת צחוק על שפתי הנשים ואור בעיניים הכבויות. בסוף הגיעה גם משטרה ואיזה קצין גבוה יותר ואמרו שמי שלא יצא מהשטח מייד – יחרימו לו את המכונית. אני נזכרתי שעוד לא נתתי את המים שהבאתי מהבית (בקבוקים שהקפאתי), אמרתי לקצין "רק אביא את המים," והוא אמר "אם תביאי להם, האוטו שלך מוחרם." התעלמתי, ניגשתי למכונית והוצאתי את הבקבוקים. לא החרים.

משפחה אחת סיפרה שהחיילים הביאו איתם אוטובוס, וכשראו אותו נבהלו כולם, פן יקחו אותם בכוח, תפסו את הילדים ורצו להתחבא בהרים.

אבי המשפחה לקח אותנו למקום שבו השליכו את החפצים של תושבי חומסה. מרחק 12 ק"מ מחומסה. בדרך לא דרך בואכה נחל עין שיבלי, הגענו לראש גבעה שישראל תקעה בו אנטנה סלולארית ענקית, בשטח צר ואדמת טרשים, במרחק קטן מהמאחז הבלתי חוקי של מתנחל שמטיל אימתו על כל הפלסטינים באזור ובכל יום כמעט מוזעקת בגינו המשטרה. על ראש הגבעה וסביב האנטנה יש הר של שמיכות, מזרנים, אופני ילדים, צעצועים, ילקוטים ועשרות תיקים מלאים בבגדים של תושבי חומסה. צלחות, סכומים, סירים. כל חייהם של תשע משפחות חומסה, זרוקים כזבל שאין מה לעשות בו . אין שילוט ואין מניעה שיבואו גנבים ויעשו כבשלהם ברכוש הדל והעלוב של העניים שבעניים.

כשהגעתי למקום קפאתי. הבטתי המומה בערימת החפצים האישיים שנלקחו מהאנשים. לנגד עיני עמדו תמונות אחרות, שמסייטות את לילותי , תמונות הבגדים והחפצים האישיים במחנות ההשמדה... האם אנחנו בדרך לשם?

מזעזע.