חברון: החיים בצל הפחד...
ערב קודם קיבלתי ממופיד וזידאן שהרבתי תמונות של הילד עלי חאלד מרוואן ג'ולאני .
ביקשו לספר ולפרסם. לכן החלטנו לנסוע לבקרו .ביתו מאחורי בית רומנו והבסיס הצבאי שעל רחוב השוהדא. בית עתיק והכניסה אליו תוך עליה בהרבה מדרגות .
לדברי מופיד והמשפחה הילד בן 12.שיחק עם עפיפון על הגג. כל המשפחה נאספה לקדם את פני אמו ששבה ממכה .התכוננו לחגוג את שובה. לפתע ראה את החיילים מתקרבים לביתו, נבהל וניסה להסתתר ואז מעד מגובה של 10 מ .לדברי המשפחה החיילים לא עשו דבר רק בדקו את הרכב שבא לאסוף אותו לביה"ח. אחרי שעות ארוכות בשני בתי החולים שבעיר הוחזר הביתה. עכשיו שוכב עם שתי רגלים שבורות יד שבורה ולסת ושיניים שבורות. נס שנשאר בחיים.
עובדת סוציאלית מטעם רופאים לזכויות אדם הייתה שם. לדבריה באה לעשות הערכה כדי לראות לאיזה עזרה הוא ומשפחתו זקוקים. סיכמנו שנהיה בקשר ואולי אפשר יהיה להיעזר בארגון להעברתו לטיפול בבית חולים בארץ.
גם אנשי חינוך מביה"ס והעירייה היו שם.
הזמינו אותנו לחדר הנשים. בחדר השני, סבתא בת 50 על מזרון חצי מעולפת. התמוטטה כשראתה את הנכד מתרסק עכשיו שוכבת מותשת .וכואבת .נשים,אמהות,בנות אדם, כמוכן ,אנחנו, אמרנו. אבל בעיקר שתקנו.
מופיד שואל: "מה היה קורה אם ילד של מתנחלים היה נופל מהגג כי נבהל מאתנו. מה היו עושים לנו."?
ואנחנו שואלות למה כך נראית ילדות. למה ילדים גדלים בצל פחד מחיילי נו.
הבענו צער גדול על המצב ואיחלנו לו רפואה שלמה .
