דרום הר חברון: הפגנה נגד עוונות הכיבוש
יצאנו בשישי להפגין באזור הכפרים א-טאווני וא-רכיז במחאה נגד הריסות הבתים והתעמרויות הצבא והמתנחלים בתושבים הפלסטינים באזור. הפגנו גם לאות סולידריות עם משפחת הרון אבו עארם מטוואני, שנורה מאש חיה בצאוורו בעת שניסה להחזיר גנרטור שנלקח בכוח ע"י הצבא. כעת הוא שוכב בבית חולים בחברון, מונשם ומשותק בכל חלקי גופו. כמו כן באנו לתמוך בסמי הרייני מא-רכיז שנעצר בשישי שעבר כשהפגין למען הרון.
יצאנו מתל אביב בשני אוטובוסים, שהתמלאו במהירות באנשים צעירים ברובם, מראה מפתיע ומרומם נפש. אל ההפגנה הצטרפו עוד חברים מירושלים וממקומות אחרים. המפגינים הביאו תופים ושלטים וקראו סיסמאות בשלוש שפות יחד עם הפלסטינים. גם כוחות צבא חמושים הגיעו. בתחילה לא נתנו לנו להפגין בכלל, אבל משראו את כמות הישראלים שהגיעו, אפשרו לנו לצעוד בצידי הכביש הראשי בין שני הכפרים. הם עקבו אחרינו והשגיחו שלא נרד לכביש, מה שלא תמיד צלח, ואף תפסו זקן פלסטיני, שהביע את מחאתו שלא מצאה חן בעיני החיילים. בתגובה הם דחפו אותו והפילו אותו לקרקע, כשאחד מחברינו ניסה למנוע בעדם לעצור אותו. אחר כך העלו אותו לרכב צבאי וחברנו קיבל דו"ח על אי עטיית מסכה.
בסוף ההפגנה חזרנו לשער הכפר, שמענו ברכות מהפלסטינים ובקשה שנחזור להפגין באותו מקום בשישי הבא. החיילים כיתרו אותנו מסביב ועל הגבעות, מוכנים לכל ניסיון של התפרצות אלימה, שכמובן לא הייתה. חלק מהנוכחים לא חסכו בדברי תוכחה כלפי החיילים ואחד הפלסטינים ששמע את המפקד צורח בשער הכפר: "זה שטח צבאי סגור
!" ענה לו: "זה שטח פלסטיני סגור!"
בהמשך עלינו כולנו במעלה ההר לביתו של הרון לבקר את משפחתו ולהיות במקום בו אירעה תקרית הירי האומללה. במקום הונחו דגלי פלסטין ותמונת הפצוע.
התכבדנו בקפה ותה, בעוד בראש ההר שוב נראו חיילים חמושים וגם קבוצת מתנחלים, שקראו קריאות גנאי. עלינו במעלה ההר והתקרבנו אליהם עד למרחק כ 20 מטר. המתנחלים למעלה והחיילים עומדים כחומה ומפרידים בינם לביננו. כשניזרקה האבן הראשונה והמתנחלים החלו לרדת, או אז החלו החיילים לירות רימוני הלם לכיווננו. לא הייתה ברירה אלא לעזוב ולחזור למרכז הכפר כדי לא להחמיר את המצב.
נפרדנו מהפלסטינים בברכות והבטחה שנחזור בשישי הבא.