בקעת הירדן, עין סכות: יום כיף בבריכה הקרירה והקסומה
מקווה שלא ייראה לכן שהכיבוש השתפר. כל שבוע אנחנו מבלות בהנאה עם פלסטינים כאילו אין אלוהים.
נתחיל בזה שלא היה קל להוציא את הנשים לבדן ללא "משגיח".. ועצם היציאה היא כבר סוג של עשייה יוצאת דופן ולא מובנת מאליה.
לאחר ההצלחה של יום הכיף בשבוע הקודם, עם גברים וילדים, חשבנו שגם לנשים יש הזכות לצאת למקום כל כך קרוב לבתיהן ושמעולם לא היו בו. והרבה יותר מזה. הן אפילו לא היו בעיירה הקרובה למקום מגוריהן, למשל עין אלביידה, וכל מקום בסביבה הקרובה למקום מגוריהן. זה נשמע מוזר, שתוך כדי נסיעה הן אמרו: מעולם לא היינו כאן, וצילמו את הדרך כאילו יצאו לטיול בחו"ל לפחות, בזמן שהיינו מרחק 5 דקות מהבית שלהן.
הגענו לעין סכות בקבוצה של כמעט 30 נשים וילדות וילדים מחא'לת מכחול, חדידיה ואל מליח, ומהדי והנהג שהשתדלו לא לבלוט.
ניפחנו גלגלים, הבאנו המון כיבוד (לקח מפעם שעברה), וערבבנו את המים שבבריכה הקטנה והצלולה.
אחרי שהתרגלנו לקור והרטיבות, חשבנו לעבור עם הילדות הגדולות לבריכה הגדולה מאוד, ושם נתקלנו בחבורת גברים פלסטינים וגם יהודים. הקוד הפלסטיני התגלה בכל עוצמתו. אין מצב שגברים ונשים פלסטינים ישהו באותו מרחב צבורי. מה עושים? האם היום המיוחד הזה הולך להיחרב? ניסינו לבקש מהגברים לתת לנו חצי שעה לעצמנו... כמעט הצלחנו וכבר נכנסו לבריכה... הפלסטיניות עין אחת לכיוון הגברים עין שנייה נהנית במים הלוך וחזור, והגברים: בסדר נלך, אבל לא הולכים. ככה עברה חצי השעה עד שנשברנו.
ואיך שרוצה הדוניה (היקום), כאשר זה כבר לא היה העניין, הגברים מיצו את זמנם שם ואז עברנו והיתה לנו שעה נפלאה בבריכה הגדולה. הנאה שאין לתאר. זכינו ליום של הנאה מלאה, מים
, מנוחה, כיבוד, יציאה מהשגרה, מה עוד צריך.
ב11:30 צלצל המואזין ואותת לנו שהחיים נמשכים.
חבל שלא צילמתי בבריכה הגדולה, היא כל כך נפלאה ויפה...
תודה לכל המשתתפות