בית לחם (300)

יום שישי

9:30 – 11:10

הרבה מאוד אנשים עוברים היום, מכל הגילים והמינים. המון ילדים, לבושי חג, שמחים ועליזים רובם – חוץ ממבטי התהייה והחשש כשהם מבחינים ברובים של החיילים.

מדי פעם נוצר טור של אנשים ליד העמדות למרות שחמש עמדות פתוחות.

יש כל הזמן קשר בין הצד הישראלי של המחסום לצד הפלסטיני שבבית לחם ושומעים מדי פעם את ההוראות "תפסיקו להזרים...",  "או קיי תזרימו..."   [כמובן שהמוצר שמזרימים אותו הוא פלסטינים].

מגיעה משפחה, הורים וילדה כבת 13. האבא והבת עוברים, האם לא. היא רק בת 49 וכמה חודשים (לו היתה בת חמישים היתה יכולה לעבור במחסום לפי תעודת הזהות וללא אישור מיוחד) ...  האבא פונה מספר פעמים למאבטח. הוא מדבר איתו בעברית, מחייך, מבקש טובה, מבקש התחשבות. המאבטח שקט, מקשיב, שואל, משיב בשלילה. בפעם השלישית, בגלל לחץ הפלסטיני, הוא מתקשר למפקד ושומעים בקשר את התשובה: "תגיד לה שבעוד שנה היא תוכל לעבור". האם מאוכזבת, החיוך שהיה קודם מתחיל להיעלם כי היא מבינה שכנראה לא תוכל לעבור. הילדה כועסת, סוקרת במבטה את החיילים ואת המאבטח ואפשר לדמיין מה מתרחש במוחה. היא מדברת עם אביה בתוקף והוא שואל אותה: "מה את רוצה שנעשה? שאמא תפרוץ את המחסום בכוח?!"  והילדה: "כן!"

האב והבת עומדים בצד הישראלי, מחכים לישועה שלא מגיעה. בסופו של דבר האם עוזבת וחוזרת לכיוון בית לחם. לילדה הזו התווספה עוד חוויה שלא יכולה להיות מיטיבה...