צלם האדם באור המצלמה ובצילה
איזה צלם יאמצו החיילים כשיסירו את המדים?
הצפייה בסרטון של 'בצלם' המראה את ההתעללות בפלסטיני יאסין אסראדיח גורמת לי למצוקה, ואינני מוצאת את נפשי.
כשהוא עדיין פצוע, לא מת ולא מסוכן לאיש - נחשפו למצלמה החיילים, עם המכות בקת הרובה, הבעיטות, גרירת הפצוע כשק, כנבלה.
ואני תוהה: האם החיילים האלה יכלו להיות בני? נכדי? מה גורם לחיילים ולמפקדים, המתנאים במינוח 'הצבא המוסרי בעולם' להתנהג כך? האם זה החינוך? הגיל? ההוראה? המשימה? כמה כעס ותסכול יש בהתנהגות הזו! ואולי בכלל זה הכיבוש?
האירוע שהתרחש ביריחו המצוייה בשטח A . שטח בשליטה אזרחית ובטחונית של הרשות הפלסטינית. יש כמה אפשרויות להשתלשלות הדברים לפני האירוע.
הדיווחים על ההתרחשות משתנים מידי פעם מאז פרסום הסרטון. מצ"ח חוקרת. התחקיר ימוצה והמימצאים יפורסמו. בתקווה שיהיו דברי אמת. רק אמת.
כמתנגדת לכיבוש, ידוע לי, שבשטח כבוש, בכל מקום בעולם, מתרחשים אירועים בהם החיילים מגיעים לשפל. כי הם השולטים. כי הם בעלי הכח. הם השררה.
עם זאת, נזכור שהחיילים שלנו צעירים בסביבות גיל העשרים, הם פקודים, שנשלחו ע"י המדינה לעמוד במקום בו התרחש האירוע הבטחוני שהתגלגל להתנהלות האכזרית שלא משיגה כל מטרה.
ואני שואלת את עצמי, האם זה מקרה בודד? או כמעט בודד? ואילו לא היתה המצלמה? ברור שלא היינו יודעים.
ולכן, פרסום אמיתי, אולי ימנע חלק מהמקרים הבאים. ואולי לא.
המחשבה איזו צידה יקחו החיילים בהסירם את המדים, לא מרפה ממני. ואני מניחה שהמחשבה הקשה הזו לא מרפה גם מהחיילים-האזרחים.
חלקם, כבוגרים, ישאו את שריטות שירותם.
ועצוב לי. מאד.
רעיה ירון