חמרה, תיאסיר, יום ה' 3.9.09, אחה"צ
זו הפעם הראשונה שאני נוסעת למחסומי הבקעה; סביר שגם הפעם הראשונה שלי בכלל בבקעת הירדן. המראה מדהים. חום גדול של שלהי הקיץ, מדבר צחיח בין הרים מרשימים, תקופה של משבר מים
חמור, וצידי הדרך מימיננו ומשמאלנו מנוקדים ברֵאות ירוקות – מאוד ירוקות – של התנחלויות וחממותיהם. בין אלו, פה ושם, מקבצים אפורים שחרחרים של מאהלים, עם עדרים גדולים של צאן ופרות שרזונן בולט במיוחד. ומדי פעם הריסות של מבני אבן עתיקים, כנראה שאריות של יישובים פלסטיניים, זכר לזמנים אחרים.
11:45, מחסום גיתית
אין כמעט תנועה, והמחסום אינו פעיל. חייל בודד משועמם יושב על שפת הכביש. עמדות המחסום אינן מאוישות.
12:10, מחסום חמרהכשאנו מגיעות יש תור של כ 3-4 מכוניות. הכל מתנהל בעצלתיים; שני חיילי בעמדת בידוק המכוניות, שביחד בודקים את המכוניות משני הכיוונים – פעם מכונית הנכנסת לכיוון מערב - אל הגדה, ופעם מכונית הנוסעת לכיווןן הבקעה.
מכוניות הנוסעות לגדה מתושאלות; מכוניות היוצאות מהגדה אל הבקעה נבדקות ביסודיות – תא מטען, תא נוסעים, תעודת הזהות של הנהג. מכיוון הגדה הנוסעים נדרשים לרדת מהרכב ולצעוד אל עמדת הבידוק של הולכי הרגל; מכיוון הבקעה חלקם צועדים דרך מחסום המכוניות וחלקם בוחרים לעבור דרך מחסום הולכי הרגל. חם מאוד, כ 40 מעלות ונקודת הורדת הנוסעים רחוקה כ 3 דקות הליכה ממחסום הולכי הרגל. מכיוון הגדה כולם נדרשים לצעוד – נשים עם תינוקות בזרועותיהן, זקנים, כמו גברים צעירים.
אנו תוהות מי האנשים שעושים את דרכם כאן באמצע היום ומנסות לדבר עם שני נערים שעברו את מחסום הולכי הרגל לכיוון הבקעה. אך החייל בעמדת התצפית אינו רוצה בקשר הזה והוא מדרבן בצעקה את הנערים להמשיך לצעוד.
אנו עומדות בקצה סככת הממתינים ושומעות את השיחה בין החיילים. הם מדברים אל משהו או מישהו שאין אנו יכולות לראות מאחורי עמדת הבידוק. טון הדיבור כמו שמשתמשים אל כלב – דווקא טון חמדמד כזה, לא פוקדני, אבל אנו לא רואות לא כלבן/נית וגם לא כלב או חתול משוטטים. מנסות להתקרב יותר לעמדת הבידוק לראות מה מסתתר שם אך החיילים מאיימים שלא נעשה צרות ולא נתקרב. לעומת זאת אנו שומעות שוב את החייל מעמדת התצפית בעברו השני של הכביש; הוא צועק לאחד החיילים: "הבחור שקשרנו רוצה מים." גם בחור קשור אין אנו רואות בשום מקום. האוויר עבה לא רק מהחום אלא גם ממסתוריות המקום.
דברה מתקשרת למת"ק שם אומרים לה שאכן היה במחסום מעוכב אך הוא כבר נלקח לבדיקה רפואית. לא ראינו פינוי של אף מעוכב מאז שהגענו והתשובה לא מניחה את דעתנו. אני מתקשרת לסעיד. גם סעיד אומר שהמעוכב כבר פונָה ונמצא בבדיקה רפואית. "הייתי בגדוד כשהביאו אותו לשם," הוא אומר, והוא משוכנע שאין כרגע במחסום עוד מעוכבים. "בדיקה רפואית?" אני שואלת, "כן, זו רוטינה," הוא עונה. הממ... עוד לא שמעתי על רוטינה שכזו במחסומים, אבל יותר חשוב בשלב זה שעניין "הבחור שקשרנו" ש"רוצה מים" יובהר. אני חוזרת על מה ששמענו, וסעיד חוזר ואמר שהוא בטוח שאין כעת במחסום מעוכב. מידע רב מזה אין אנו מצליחות להשיג.
13:10, אנו עוזבות את מחסום חמרה וממשיכות לכיוון תיאסיר. פקעות הירוקה מימיננו, שדות חרושים אך יבשים משמאלנו.
13:30, מחסום תיאסירשקט כאן מאוד כמעט ואין תנועה.
מיניבוס מגיע וכע-10 נוסעים – כולל נשים עם תינוקות – יורדים וצועדים אל מחסום הולכי הרגל. חייל בעמדת הבדיקה לוקח מגאפון וצועק לקבוצה, בעוד הם עושים דרכם למחסום (לאט לאט – חם מדי מכדי למהר) "תעל ואחד ואחד." ושוב "תעל ואחד ואחד," כאילו המון זועם שועט לעברו.
כל אדם נבדק, כולל כבודתו. נער מחזיק שקית ובתוכה שני טרנזיסטורים; "זה נראה לך גנוב?" שואל אחד החיילים את חברו. אבל האוויר לוהט והאווירה רדומה, והשאלה הזויה מכדי לקבל התייחסות. החייל השני מחזיר את הטרנזיסטורים לנער ומסמן לו לעבור.
רק נוסעי המכוניות המגיעות מכיוון הגדה נדרשים לצעוד אל עמדת הבידוק. מכוניות המגיעות מהבקעה נבדקות על נוסעיהן בעמדת בידוק המכוניות.
14:30, אנו עוזבות את תיאסיר.
14:55, שער גוכיההשער נפתח רק פעמיים ביום, שלוש פעמים בשבוע.
כשאנו מגיעות השער עוד נעול וטרקטור שמוביל מכלית ומשפחה ממתינים לחיילים שיבואו לפתוח. שתי נערות צעירות ואשה מבוגרת משתופפות בצל הטרקטור. שלושה בחורים צעירים באים לפטפט איתנו. הם מסבירים לנו את הקשר המשפחתי ביניהם, ואנו מנסות להבין עם מעט מאוד הערבית שיש לנו.
השער אמור להיפתח ב 15:00 והשעה כבר 15:05; דברה מתקשרת למת"ק ותוך שתי דקות מגיע ג'יפ של צה"ל והחיילים פותחים את השער. אבל לפני שהם נותנים למשפחה להמשיך בדרכה הם בודקים תעודות זהות ושואלים שאלות.
אחרי מספר דקות כולם עולים לטרקטור, מנפנפים לנו לשלום וממשיכים הביתה, להכין את סעודת הרמדאן. אין יותר פלסטינים במעבר והנערים אמרו לנו – אם הצלחנו להבין אותם נכון – שסביר שלא יהיו עכשיו עוברים אחרים מלבדם.
החיילים מודיעים לנו שאסור להם לדבר איתנו. אין לנו מה לעשות שם יותר ואנו מתחילות לחזור אל המכונית. בעודנו צעודות, אחד החיילים צועק אחרינו: "אולי בכל זאת אתן רוצות ראיון?...." "לא תודה," ובחזרה לאוטו הממוזג.