דרום הר חברון, חברון, סנסנה, תרקומיא, יום ג' 5.2.08, בוקר

0630 - 1100

בבוקר שלאחר הפיגוע בדימונה – בחדשות לא מפסיקים להגיד שהמחבלים יצאו מאזור דרום הר חברון. אנחנו חוששות למה שנראה, ואיך שוב יענישו ענישה קולקטיבית אוכלוסייה חפה מפשע, ונחזור לביצה ולתרנגולת -  מה גורם למה? הפיגועים  לפגיעה בזכויות אדם – או פגיעה בזכויות אדם לפיגועים. קשר גורדי שלעניות דעתי ייפסק בתום הכיבוש.

מחסום סנסנה 
אבטחה מוגברת של חיילי משמר הגבול על העובדים האזרחיים במחסום. בשש וחצי בבוקר – אין פועלים שצריכים לעבור. כמה מהם מחכים בצד הישראלי למעסיקים.

כביש 60
עד חברון אין רכבים צבאיים בצמתים בשעה שאנחנו עוברות. יש יותר תנועה של רכבים פלסטינים על הכביש (הורידו את החלטת האפרטהייד?). כל החסימות במקומן, כל הפילבוקסים מאוישים. 

שיוך – חברון - ג'יפ צבאי עומד, ארבעה חיילים מגדוד שמשון לא עוצרים אף אחד.

סיפורי חברון

בית המריבה -  בתחנת האוטובוס של קו 161 של אגד, מתחת לבית המריבה, עומד חייל ושומר על ילדי המתנחלים שמחכים לאוטובוס שייקח אותם ללימודים. הוא לא עוצר אף אחד היום ולא מעכב אף אחד, אבל זה מקרי. המכולת של באסם סגורה.

בדרך למערת המכפלה – ליד החסימות של בלוקי הבטון עומדים חיילים עכשיו – בזוגות. יותר חיילים מאשר בשבוע שעבר ולפני שבועיים. הילדים הפלסטינים בדרכם לבית הספר רואים בכל מקום חיילים עם רובים עליהם.

מחסום בית מרקחת  - יותר לא מחטטים בילקוטים של הילדים הקטנים. מסקנה: עוזר לפעמים להתלונן. אין מעוכבים והמעבר מהיר.

מחסומי מערת המכפלה – במחסום ליד החנייה שלושה מעוכבים. אנחנו צופות בהסתחבקות חמה מהרגיל בין מתנחל לבוש בבגדים חסידיים לבין השוטרים. חייל משמר הגבול שהיה קודם קורקטי בשיחה איתנו, מפסיק לענות לנו אחרי השיחה עם המתנחל ואומר לנו "חשבתי קודם שאתן משלנו – עכשיו אני יודע שאתן הפוכות", והפסיק לדבר איתנו. הערכנו שאם נעמוד שם יותר זמן – רק בגללנו הוא יעכב  את הפלסטינים יותר זמן והלכנו משם. ובאמת, כשהלכנו הוחזרו תעודות הזהות. לפעמים צריך לדעת מתי ללכת.

מחסום תל רומיידה – למעלה החיילים עומדים ולא עוצרים אף אחד. נכנסנו למכולת החדשה שם, עשינו הכרות עם בעלי המקום ושאלנו אותם כיצד מגיעה הסחורה. 'עגלה ובידיים' היתה התשובה. בכל הרחובות הנטושים כמעט מאדם יש ערמות של שלג – שאלנו איך פינו את השלג. התשובה הייתה שלקח זמן לעירייה לתאם עם הצבא – אבל המפלסות של עיריית חברון הגיעו ופינו את השלג בליווי צבאי כבד. הם גם סיפרו לנו שמתנהלת עכשיו בחברון פעילות סריקה של כוחות צה"ל באזור H1  - אנחנו מסתובבות באזור H2.

מחסום תרפ"ט – מהטרנזיט אנחנו רואות חייל שמשון עם הכומתה על הראש רץ לעבר אישה פלסטינית, לבושה באופן מסורתי, צעירה כבת 24. החייל אוחז בידה ועוצר אותה. אנחנו ניגשות, היא לא רוצה לדבר איתנו. א, הנהג שלנו, מדובב אותה. החייל לקח ממנה את תעודת הזהות לבדיקה. האישה היא מורה מחליפה בבית ספר קורדובה, ואינה נמצאת ברשימות של המורות שיכולות לעבור דרך הפשפש הצדדי. האישה נסערת ומושפלת – לא מספיק רובה? החייל עוד נגע בגופה. החייל צועק לי "מנאייקית" ו"אל תתערבי לי בעבודה". מיכל נשארת ליד האישה. מתנחל עובר וניגש לעודד את החיילים, "אל תשימו לב למה שהן אומרות – הן לא שמעו על הפיגוע אתמול? אתם עושים עבודת קודש במחסומים".
החייל מספר לי על ניסיון דקירה שהוא עבר על ידי צעירה פלסטינית  במחסומי בית לחם.  ועוד הוא אומר לי  "למה היא(הפלסטינית) לא יכולה להגיד לי 'בוקר טוב'?".
החיילים לא מודעים להבדלי התרבויות ואומרים לי "אנחנו יכולים לעשות כל מה שאנחנו רוצים". יש הרגשה שאין על מה לדבר איתם – אלימות כבושה ולא כבושה מנחה אותם בפעילות שלהם – את שני החיילים הספציפיים האלה. ילדים קטנים  דוברי עברית – למדו אותה מהחיילים במחסומים - באים להגנת המורה שלהם. והחיילים: "מה אכפת לכם, תהיה לכם שעה חופשית". 
אנחנו מתרחקות והולכות בתחושה שאולי גם פה בגלל דברי המתנחלים לחיילים הנוכחות שלנו לא תעזור אלא רק תפריע.  אנחנו הולכות לבית ספר קורדובה לספר לרים, מנהלת בית הספר, שתרד היא ותבוא לעזור. רים, יפה מתמיד עם מעיל אדום מאירלנד, כבר יודעת על העיכוב מהילדים והיא מאוד שמחה לראות אותנו. אנחנו יורדות יחדיו במדרגות הנוראיות האלה – ובאמת המורה הצעירה כבר שוחררה. המורה הפלסטינית לא רוצה להכיר בנו ולהיות מיודדת איתנו – היא מוסלמית אדוקה וטוענת שלא צריכים להיות יחסים טובים בין המוסלמים ליהודיות, גם אם הן שמאלניות כמונו. רים קצת מתנצלת בשמה, אנחנו אומרות שאין צורך. כמה יחסי אנוש יכולים להיות מורכבים במזרח התיכון שלנו וכמה הרובים - ואלה שנושאים אותם - יכולים לקחת כל שמחה פוטנציאלית מאישה צעירה בת 24, – וכמה היא מוכנה להיות שאהידית ..... יצאנו מכל הסיפור בתחושה מאוד כבדה – ובהרגשה שמזל שיש את רים.

בדרכנו חזרה – כל החיילים במקומם – צמדים צמדים בכל פניה ובכל סיבוב – כל הדרך לקריית ארבע.

תרקומיה

עוד לפני שיצאתי למשמרת הבוקר, בערך בחמש וחצי בבוקר אני מקבלת שיחת טלפון מפלסטיני שרוצה להודות לי על כך שהמעבר של הפועלים לעבודה היה היום בסדר. בימים ראשון ושני מיקי פ. הגיבורה קיבלה טלפונים על כמה המצב נורא שם. ובאמת היה נורא: פועלים חיכו המון זמן, בלאגן נוראי ושני פועלים פצועים מרמיסה הדדית בתור. לפלסטיני אחד נשברה היד, אחר קיבל מכות יבשות. שניהם הועברו באמצעות אמבולנס של הסהר האדום שהוזעק על ידי חייל צה"ל לבית החולים בחברון. 
בגלל סגירת  המחסומים בחוסאן ובגבע למעבר פועלים, עוברים כל יום בתרקומיה כ- 4000 פועלים. הם לא מכירים אחד את השני ויש ריבים בין הכפרים מי יגיע ראשון. המחסום נפתח בשעה ארבע בבוקר, אבל לא מספיק חיילים ישנם שם. ש', מפקד המחסום, צלצל אלי  ביום שני וביקש ממני התערבות. היום נערך שם תחקיר על מה שקה ביום ראשון על ידי המ"גד של יחידת המעברים, והם החלו לאייש את המחסומים ב -14 חיילים למשמרת. נקווה שהם יעמדו בכך. יותר חיילים משמעו יותר עמדות בדיקה שבתקווה ויפתרו את הבעיה. לאף אחד אין כוונת זדון – כולם רוצים לעשות את המעבר כמה שיותר מהיר ואנושי. לפעמים קשה לצפות מראש את ההתרחשות. אנחנו גם חושבות שכדאי שהפלסטינים יבינו שלא כדאי לבוא כולם באותה שעה... כך  יהיה להם פחות זמן לחכות והם עדיין יצאו לעבודה באותו זמן.

הייאוש גדול – ולא נגמר – אבל זה סוף הדוח.