קלנדיה, יום ב' 15.11.10, אחה"צ
ערב חג. יש פחות אנשים בקלנדיה, אבל אלה שבאים לבושים בבגדי חג, מלווים בילדיהם ונושאים מתנות לבני המשפחה. הרבה אמהות עם ילדים. דווקא, ביום כזה, יום של ערב חג, הלכלוך והזוהמה ממש מכים בכל החושים. כמעט אי אפשר להניח רגל בלי לדרוך בערמת אשפה. ולמרות שמספר האנשים פחות מרגיל (ואולי בגלל זה...) החיילים בשני המסלולים הפעילים עובדים יותר לאט, כך נדמה, והתורים במעברים פשוט לא זזים. אנשים עמדו שעה ויותר והמתינו בשקט, ואז החיילת הודיעה בגסות שהמעבר נסגר ושיעופו כולם למעבר אחר.
מתבקש שוב לשאול את השאלה הרטורית המפורסמת: "ככה מנהלים כיבוש?"
15:20, קלנדיה: שני מסלולים פנימיים פעלו כאשר הגענו לקלנדיה. מרחוק ראינו ששלושה אנשים יושבים וממתינים בסככת המת"ק. כל שטח המחסום היה מלא אשפה, בדלי סיגריות ופחי שתייה – כאילו לא ניקו שם עידנים. לא היו הרבה אנשים במחסום, אבל התורים פשוט לא זזו. קבוצת פועלים נכנסה למחסום ונעמדה במסלול 4 (לכאורה מסלול לא פעיל). הפועלים אמרו שיפתחו להם כדי שיספיקו למשמרת בא.ת. עטרות.
במסלול 2 היו כ-20 איש כשנעמדנו בתור. לקח לנו חצי שעה לעבור. במסלול 1 עמד מספר דומה והם לא זזו כלל. אחרי שעה (בלי גוזמה), שמענו את החיילת מודיעה במערכת הכריזה:
"מסלק וואחד סאכר, עופו החוצה" (תרגום: מעבר מס' 1 סגור, היתר מובן).
ממעבר אחר שמענו את קולה של חיילת אחרת: "חוטו כל אישי פי סלה, יאללה" (תרגום: שימו כל דבר במגש, יאללה) זה לא נראה גס רוח על הנייר, אולם כששומעים את זה (איך שנאמר) במערכת הכריזה, פשוט בא להתקפל מבושה.
בסככה הצפונית המתינו כמה עשרות אנשים לעבור. למרות שהיה מקום במעברים הפנימיים, החיילת בבודקה שהייתה עסוקה בטלפון שלה סרבה לפתוח את המעבר ולהזרים אנשים פנימה. טלפנו למחליפו של קינן והשער נפתח.
המצב העגום המשיך כל אחה"צ, אבל החמיר לקראת השעה 5 כאשר זרם האנשים גבר. בסוף טלפנו בייאוש לבני שבו (לפי המלצתה של תמר). כנראה שהתערב כי מהר מאד הורגש שינוי והחיילים במעברים התחילו לעבוד.
עזבנו את קלנדיה קצת אחרי השעה 17:00 כדי לחזור לירושלים. לא היו פקקים במחסום ליל/ג'בע ולא בחיזמה.