קלנדיה, יום א' 1.8.10, אחה"צ

ארבע שעות, ארבעים דקות ושלוש נשים יהודיות - זה מה שדרוש לאב לעבור את המחסום כדי לזהות את גופת בנו המת.

-   איך לכתוב על מותו של איש צעיר שגם שמו לא נודע לנו, כי בזמן הארוך בו שהיינו בחברת אביו ודודו, לא נהגה? - "איבני" מלמל האב.

-   איך לספר על האב שמחכה שעות בסבלנות ובדממה שרק יבבות חרישיות פוצעות אותה, שאחיו לו לפה - כי בפיו נאלמו המילים?

- איך לתאר את מראהו השפוף, את מבע פניו, ספק מבין ספק מסרב להבין, שבנו, שנאמר לו בשיחת טלפון מהמשטרה:"פצוע קשה מאד..." כבר אינו ביו החיים?

- שהרי משלא נאמרו המילים המפורשות, אולי עוד נשמה באפו?

- איך לכתוב  על הדוד, אחי האב, המגלה את אוזננו, חושש פן ישמע אחיו:"הוא מת. רוצים שנבוא להכיר אותו..."?

האם משנשאל נוכל להבין את המציאות שבה כל פעולה הנדמית לנו פשוטה הינה מסע ייסורים עבור אדם פלסטיני?  

שבמציאות חייהם שום דבר אינו פשוט אלא מסובך עד לכדי בלתי אפשרי?  שאם לא די בכך, עליהם להודות ולשוב ולהודות: לאלו שבסופו של סיוט ההמתנה האין סופית, פותחים בפנים חמוצות ועוינות את השער, לזה הבודק את התעודה ומצווה ללא קול, בתנועת אצבע: "הלאה..." ואין הם שוכחים להודות גם לנו, שראינו אותם, פשוט ראינו אותם והיינו אתם בכאבם וצערם.
הבנאליות של המעבר את המחסום וקולותיהן של השואגות פקודות  ממעל ייבשו את דמעותינו שלנו.
האב, שדמעותיו ירדו בתלמי לחייו  היה חירש לקולות ועיוור למראות.

תקציר אירועים כרונולוגי:
הבחור, שטרם מלאו לו 25,  שהועסק בבנייה  בבורנים הוא הר-חומה,  נפל אל מותו מגובה של שמונה מטרים.
בשעה 1.00 קיבלה המשפחה ברמאללה את הידיעה על התאונה בטלפון ממוקד משטרתי. האב התבקש להגיע למחסום קלנדיה ומשם (נאמר לו) יילקח לירושלים למקום בו מצוי בנו. - האב ואחיו יצאו מיד את ביתם.
רק בשעה 5.40 חצו האב והדוד את המחסום, הועברו לניידת והוסעו לתחנת משטרה וזיהו את גופת ההרוג.
בערבו של יום, בשעה 8.00, חצו את המחסום בדרכם לשוב עם הגופה לרמאללה. לשם כך נדרשו שני אמבולנסים.
כי גופות המתים, כבני אדם חיים, אינם עוברים את מחסום קלנדיה ישירות אלא נוהל גב-אל-גב.
ובאותו הערב (סיפר לי הדוד בשיחת טלפון), למצוות דתם, שהיא כמצוות דתנו שאין מלינים את
המת, הובא הבחור לקבורה.
"הוא בנה שם בשביל יהודים" סיפר הדוד, "הקבלן ערבי מזיתים, מארבעים ושמונה"
הקפאת בנייה?