קלנדיה, יום א' 19.12.10, אחה"צ

 האם מדיניות "הפרד ומשול" הדריכה את מתכנני ובוני האגף החדש?

על מנת להבין את חוקיו, נהליו והאידיאולוגיה העומדת מאחורי ההחלטה להביא לעולם את האגף החדש שנחנך לפני ימים אחדים, אחיה הצעיר והרענן של מפלצת הבטון והתיל, בעלות מיליוני שקלים, שרכנו דרכנו מצד לצד, דברנו עם הבאים בשערים והממתינים מחוץ להם, ואף ניסינו להגיע נוכח עמדות הבידוק. רובה אחוז ביד מאבטח עצר בעדנו והשיבנו לאחור.

הובהר לנו שיש לעלות על אוטובוס שיקדם אותנו כשני תריסרי המטרים האסורים בהליכה וכך בלבד נוכל להצטרף לתור המחכים להיבדק.

נהג האוטובוס שהזמין אותנו לנסיעת חינם יידע אותנו שמפאת גילנו (המתקדם) מותרת לנו חציית המחסום בעודנו ישובות על ספסליו. כלל זה, הוסיף, חל אף על נשים הרות שהריונן ניכר. מי שהריונה טרם בולט, נאלצת להוכיחו בהצגת אישור רפואי.

חידושים אלו אינם חלים על כלל הפלסטינים אלא על בעלי זכויות היתר מביניהם - בעלי תעודות כחולות בלבד, ומי שאינו נושא תעודת תושבות, יתכבד וילך לאגף הישן.

כפילות זו מדגישה ומגבירה את הפרדה המכוונת והאפליה הנוהגת בין שתי אוכלוסיות הפלסטינים שהוא מקור  לטינה, קנאה ועוינות.

האם מדיניות "הפרד ומשול" הדריכה את מתכנני ובוני האגף החדש (בתמונה)? שהרי אם שיפור השירות היה כוונת אדוני המחסום, ניתן היה בעלות מינימאלית לתחזק את המפלצת הקיימת תוך פתיחת כל מסלולי הבידוק לכלל הנדרשים.

עוד למדנו מבני שיחנו שבימים שישי ושבת ננעל האגף החדש. לא משום מיעוט המבקשים לעבור, אלא: "יש בעיה עם כוח אדם" ציטט נהג את ששמע, והוסיף:"הכי גרוע זה כשמגיע אמבולנס..." שאז לדבריו, מזעיקים חיילים המוצבים באגף החדש לפקח על ההליך "ואנחנו תקועים לפעמים אפילו חצי שעה..."

ואולי כפי שאמר אדם שעמד בסמוך אלינו בתור:"הכול בשביל שיהיה יותר בלגן..."

 כשהגיע אמבולנס וחברנו אליו במקום חנייתו, נמנע מאתנו לראות את הקורה באגף החדש מהיותו מוסתר מעינינו.

היינו עדות להליך העברת חולה תושב עזה מלווה באשתו שעשה דרכו לבית חולים בשכם לשם ניתוח בליבו (בתמונה).
מאז יצא האיש לדרכו טולטל וטורטר מספר פעמים: נסיעה מביתו למחסום ארז (שכסופר המעבר בו כרוך בלא מעט עיקובים וקשיים), עלייה לאמבולנס ישראלי, נסיעה אל מחסום קלנדיה בו הועבר בנוהל גב-אל-גב, בקור הערב, אל מקבילו הפלסטיני כשהוא נאלץ בשם חוסר התאמה שבין ציודם של שני האמבולנסים להתיישר משכיבתו למצב ישיבה.

איש הצוות הרפואי מישראל הסכים עמנו שלא טוב לאדם במצבו לעבור הליך שכזה. "אבל", אמר בהשלמה, "מה אפשר לעשות?..."

 לפרידה סיפר לנו בצער מוכר התירסים על אחיו, שלפני עשרה ימים נלקח ממקום סמוך לביתם בידי חיילים וכבר עשרה ימים מוחזק בבית מעצר במחנה עופר.