חברון, יום ב' 30.1.12, בוקר

חברון
תמונה עליונה: שילוט "שביל חברון המקראית" בתוככי שכונה פלסטינית.
תמונה תחתונה: חסימה ועליה כרזה -  שיבנה בית המקדש במהרה בימינו...

גשום, גשום, גשום. הילדים עדיין בחופשה. מעט החיים האפשריים בחברון מושפעים משתי סיבות אלה.

החיילים עטופים היטב ולא מעכבים איש בשום מחסום, למעט "חרוץ" אחד שעוצר אותנו ברדתנו מאזור תל רומידא.
"מי אתם? למה הייתם שם?"
"מחסום ווטש," אנחנו משיבות, "שמעת עלינו?"
"לא...אההמ... אתם כמו 'בצלם', אסור לכם להיות שם". 
"איפה? זה המסלול הרגיל שלנו" אנחנו עונות.
תוך כדי "שיחה" איתו אנחנו מבחינות בשני זקנים שמטפסים בכבדות ברחוב התלול, בדרכם לאזור תל רומידא. בקושי הולכים. אם לא היו שכנים של המתנחלים ניתן היה להסיעם לביתם כמו בכל מקום נורמאלי בעולם.
"אפשר שניקח אותם הביתה?" אנחנו שואלות את החייל ההמום.
שאלתנו פלשה לעולם האיסורים והפחדים שהוא נתון בו עד כי אינו רואה כבר שני זקנים שיכלו להיות סבא וסבתא שלו הראויים לעזרה. הוא מסתכל עלינו כאילו נחתנו מהירח. "מה פתאום?!לכו לכו מפה! אסור לכם!" אז הלכנו.

טיפות טיפות של גשם טורדני יורדות. פתאום ברחוב השוהדא אנחנו מבחינים בכתובות שלא ראינו עד כה בחלונות המסורגים של הבתים וגם מיני גרפיטי של המתנחלים. 

באזור ככר גרוס שתי כיתות של חיילים מפטרלים. נראה שהם שבו משכונת אבו סנינא לרחוב השוהדא,   מכוסים כמעט לגמרי, גם ראשיהם בכובעי גרב.
למראה המצלמות הם צועקים: "אתן לא מתביישות לצלם אותנו?!" גם קללות נשמעות. אנחנו לא מגיבות, הם עוברים לאנגלית. המפקד משתיק אותם.
הם המשיכו לרחוב השוהדא, אנחנו הביתה. זוהי חברון, כמעט כל הסיפור.