בית לחם (300), יום ו' 1.6.12, בוקר
09:10 – 11:15
מחסום בית לחם ופגישה עם פלסטיני בגוש עציון
תקציר: שוב קפקא במחסום, אבל הפעם אין סוף טוב
3 עמדות פתוחות, עמדה אחת חסומה בסרט משטרתי (מכונת הבידוק מקולקלת).
את הכניסה לחניון חסמו משום מה.
בחור צעיר שנראה חולה, יושב על הרצפה בין 2 עמדות. לשאלתנו הוא מסביר שהוא חולה סרטן, היה בבית החולים (יש לו עדיין צמיד של בית החולים על היד) והוא צריך לחזור לשם אבל החייל אמר לו לחכות. עוברות 10 דקות, מאבטח ידידותי ומוכר יוצא ומנסה לזרז את העניינים. עוברות 10 דקות נוספות ואני ניגשת לחייל בעמדה ושואלת מדוע החולה עדיין לא עבר:
- הוא מנוע.
- אבל איך זה יכול להיות? הרי הוא הגיע מבית החולים ואמור לחזור לשם!
- כן אבל הוא מנוע.
- הודעתם לו את זה? הוא יודע שאתם בודקים משהו ושהוא צריך לחכות.
- כן, בודקים למה הוא מנוע.
- ...!
עוברות עוד כ- 20 דקות (במוקד ההומניטארי אין תשובה) וסוף סוף נותנים לו לעבור.
אנשים עוברים והכל שקט עד שמגיע ילד ומתחיל שוב הסיפור של מניעת ילדים ללא היתר
מיוחד.
האבא עבר אך בנו בן התשע מנוע.לאב יש אישור להתפלל ביום שישי, הוא מציג את הקושאן של בנו אבל ללא הועיל. שוב טלפונים למת"ק, שוב תשובות מעורפלות וסותרות, והבטחות לבדוק.
מגדילה לעשות החיילת בעמדה: לשאלתי באשר לביטול דרישת אישור לגבי ילדים, היא ממציאה בלי להניד עפעף:
- עכשיו יש חוק רק לגבי ימי שישי לתפילה, שגם ילדים חייבים להציג אישור.
אנחנו דורשות לראות את נציג מת"ק
במחסום אבל הוא לא יוצא ('הוא עסוק', לדברי אחד החיילים).
לשמחתנו מופיע מפקד, ותיק במחסום, מקשיב לכל הסיפור, מאשר שאין שום חוק לגבי ימי שישי, מבטיח לבדוק האם בוטלה החובה להוציא אישור גם לילדים. האבא והילד מחכים.
אחרי כ- 10 דקות חוזר המפקד ומודיע שאין אפשרות להעביר את הילד: מגיל 5 כל ילד חייב אישור, ולא משנה מה האישור שמחזיק ההורה.
האב והבן מוחזרים לאחור. וכך קורה להורים שמגיעים עם ילדה קטנה בת 8. הם לא מאמינים ובטוחים שהחיוך הטוב שלהם והמשפט "הרי זו ילדה קטנה!" יפתרו את הבעיה אבל הם נאלצים לחזור הביתה.
המפקד מודה: "תראי, ברור לי שהילדים הקטנים האלה הם לא טרוריסטים אבל אלה הפקודות. קשה גם לנו עם זה. מארגנים להם עכשיו טיולים ולפני כמה ימים היה אוטובוס מלא ילדים ומשפחה אחת סידרה אישורים לילדים הקטנים שלה אבל לא לגדול יותר ונאלצנו להוריד אותו. זה מאוד לא נעים לראות ילד בוכה. אבל אם אני מפעיל שיקול דעת ונותן למישהו לעבור, אני עלול לעמוד למשפט. זה כבר קרה לי."
עזבנו את המחסום כדי לנסוע לגוש עציון ולפגוש פלסטיני שבא להעביר סכום לעורך דין אחרי שהפך להיות מנוע באופן פתאומי אחרי שנים של עבודה בישראל.