דרום הר חברון, חברון, סנסנה (מעבר מיתר), תרקומיא, יום ב' 3.9.12, בוקר
מעבר מיתר
בשעה 6:40 אין פועלים בצד הפלסטיני של המעבר, רבים מהם מחכים להסעות בצד הישראלי. כדי לא להטעות אתכם, גם הצד הפלסטיני הוא באחריות ישראל מהיותו בשטח C על פי הסכמי אוסלו. הריבון בשטח הכבוש הזה הוא הצבא הישראלי.
כביש 60
ג'יפ צבאי משקיף על הנעשה ליד סמוע. אין תנועה על הכביש הזה כמעט, אבל עיני האח הגדול פקוחות. גבעת החצבים שמול סמוע פורחת כולה. הסתיו פה?
חברון
בשעה שאנחנו עוברים במקום, עדיין יש שם מתפללים בבית הכנסת – המאחז הלא חוקי מתחת לגבעת האבות. גם מחסום בית המרקחת וגם מחסום עיקול 160 עברו השבוע מידי משמר הגבול לידי חטיבת הנח"ל. בגג שעל הבית בצומת ציר המתפללים עדיין יושבים חיילים.
בציר ציון מבצעים עבודות של הנחת צינור ביוב. הפלסטינים עובדים והמימון הוא של מועצת קריית ארבע – לפלסטינים יש אישורי עבודה בהתנחלויות.
בכל המחסומים עוברים היום הילדים לבית הספר ללא בדיקת ילקוטים. בכל המחסומים משקיפים שוטרי הטיף. אחד מהם אף דובר ערבית
שוטפת ומנהל דיאלוגים נחמדים עם הילדים.
במחסום תל רומיידה נותנים למורות לעבור דרך הפשפש הצדדי ללא בדיקת המגנומטר. מקווה שזה יימשך, כי כל פעם יש ויכוח על כך.
במחסום בית המרקחת נתפסת בקרוסלה ילדה קטנה מהמשפחה שגרה מעל המחסום ובוכה בכי קורע לב. אני רצה אליה ולוקחת אותה על הידיים, החיילים, שביקשו ממני קודם שלא להתקרב לשם, לא מונעים מבעדי ואחד החיילים מפטיר: "כואב הלב". אמא שלה יורדת למטה ואנחנו ביחד רואות שהילדה רק נבהלה נורא ולא נפגעה. אני זוכה לכוס תה אצל המשפחה הזאת והפחד נרגע. איש קשיש, שרוצה לעבור במחסום ולא להיבדק על ידי החיילים אלא ללכת בצד, מנהל איתם שיחה קטנה. אני עומדת בשקט לידו והחיילים מאפשרים לי. אני מכירה אותו מפעמים קודמות, ושוב הסיפור צובט הלב על ארבע חנויות שהיו לו ליד המחסום ואיך היום אין כלום שם. שוטר הטיפ הנחמד ממשיך להקשיב לו. בבית ספר אל אברהמיה כבר לומדים, על אף שלא סיימו את השיפוצים.
פעילי השלום עומדים גם הם בכל המחסומים.
כביש 35
מוחמד מהמכולת בעידנא מספר שהחיילים יורדים מהפילבוקס כל יום אחר הצהרים. בחיוך הוא מפטיר שזה כדי שהם לא יירדמו. הוא מראה לנו שאת הפלסטיקים שמשמשים כמחסום הם משאירים ליד המכולת שלו. מוחמד משתייך לקבוצת המשפחות השכולות ושואל אותי אם ראיתי את הסרט של רובי דמלין – אחרי השלום..... התרגשנו ביחד.
תרקומיא
אנחנו בתרקומיא ברבע לתשע בבוקר. על פי ציון, מנהל המחסום, עוברים כל יום 4000 פועלים במעבר עד השעה 7:20 בבוקר, ועד שעת הביקור עברו גם 250 רכבים שעברו בדיקות ביטחוניות.
כשאנחנו באים שואלים אותנו מאיפה באנו. אנחנו עונות מקרית ארבע. לוקחים את תעודות הזהות ומורים לנו לחכות לבדיקת הרכבים. באותו זמן חמש מכוניות לפחות עוברות שם ולא נשלחות לבדיקה ביטחונית. למה!? כי הנהג שלנו ערבי ואנשי המכוניות האחרות לא, על אף שלכולם תעודות זהות ישראליות. גזענות, כבר אמרנו? בתור לבדיקת המכוניות בו אנו עומדים ממתינות 15 מכוניות וישנם 13 עובדים. התהליך הוא שהנהגים והנוסעים לוקחים את כל הציוד שלהם למכונת השיקוף, מעבירים את הציוד ויוצאים אל הסככה, שם ממתינים לבדיקה ידנית של מראה ושל כלבנים. זה יכול לקחת עד שעה. היום בין כל הנהגים, גם בחורה צעירה מכפר קאסם שנסעה לחברון להחזיר את שמלת הכלה שלה ששכרה לחתונתה. מחכים לה, והיא מפחדת להיות לבדה והיא לא מפסיקה לבכות. בהיותי האישה היחידה הנוספת שם, היא שמחה לקבל עידוד ואני התערבתי וביקשתי שיזרזו את הבדיקה שלה. מסתבר שצוואר הבקבוק בבדיקה הוא חוסר בכלבים שעייפים מהבדיקות של הבוקר. ציון, מנהל המחסום, ניגש אלי ומסביר שוב למה זה ככה, ואני תוהה בקול: אם המתנחלים היו צריכים לעבור בדיקה כזאת כל יום, האם זה היה אותו הדבר?1 הוא הודה בפני שהוא כבר מכיר את כל הנהגים ובטח מכיר אותנו, אז למה זה ככה?! התשובה היא בידי אלוהי העוולות ויחידת המעברים.
והשופט לוי אומר שאין כיבוש.