קלנדיה, יום א' 23.9.12, אחה"צ

שורה ארוכה ועצובה של נשים ילדים ותינוקות

חצתה את המחסום בסופו של יום שנועד לביקור אסירים.

מאלונקה לאלונקה, מאמבולנס לאמבולנס, בנוהל גב-אל-גב הועבר בחור לאחר ניתוח חזרה לביתו שברמאללה.

עשרים וחמישה גברים שנתפסו על ידי ציידי משמר הגבול בצור הדסה בשעות הבקר המוקדמות עוכבו במשך כל היום, הוסעו חמישה-חמישה למחסום קלנדיה ("אין להם אוטו גדול בשביל כולם הם אמרו...") משם  

שולחו לשטחי פלסטין. ביניהם כאלו שביתם בחברון ובבית-לחם.

ככה זה כל יום בשעות אחרי הצהריים כבר כמעט עשרה ימים, סיפרו מכרים. "זה בגלל שלאנשים אין כסף," אמר אחד.

אחדים מבעלי הבסטות מיהרו לקפל את מרכולתם ולהיעלם, אחרים שאינם יכולים לספוג הפסד של שקלים בודדים גם נוכח סכנה לגופם ולבריאותם המשיכו לדלג בין אבנים ורימונים ולפתות את הממהרים אל ומן המחסום במשקפי שמש, פסוקי קוראן, מסטיקים, אביזרי עזר לטלפון ושאר פריטים, שבני האדם לא באמת זקוקים להם אלא קונים בעיקר כמחווה של חסד.
ועבד בעל הבסטה לממכר משקאות, העשויה פיברגלס ומעוצבת ככדורי גלידה צבעוניים, הצביע על שני חורים פעורים בגג חנותו שחוררו רימוני הגז.

כשיצאו החיילים מהמחסום והחלו להתקדם חמושים ברובים לעבר הנערים (שאת תמונותיהם אני לא שולחת פן יזוהו), הבחנתי בשני חיילים שעלו בחשאי אל המגדל הקרוב למחנה הפליטים. הסבתי את תשומת לבם של שני נערים ממנהיגי החמושים באבנים.

בכך הזמתי ביודעין ובדעה צלולה את  התשובה  שנמסרה לטענות המתנחלים שפורסמו במעריב. כי לי כמו לויוי ולחגית ש. ולחברות נוספות אין ספק לצד מי ועם מי אנחנו עומדות בשטחי פלסטין הכבושים.