קלנדיה, יום ד' 5.6.13, אחה"צ

סטיקר חדש על עמוד היה הדבר היחיד שהזכיר מחאה.

 46 שנים לכיבוש וכאילו משהו ברוח נשבר.

מכר ותיק הסביר שמרוב שאנשים דואגים איך להביא אוכל הביתה שכחו שהיום יום הנכסה.

סיפרו שבשעות מוקדמות יותר הגיעה מכוון מרמאללה תהלוכה, אנשים נשאו דגלי פלסטין, אבל במהרה הם שבו על עקבותיהם.

בצד המחסום המתינה קבוצת חיילים וגם משוריין של משמר הגבול פטרל:"לראות שהכל בסדר" אמר הקצין. ושני שוטרים עצרו רכבים בכניסה למחסום, צדו נוסעים בלתי חגורים, השיתו עליהם קנסות והעשירו את קופת המדינה.

עדכנו אותי שמשפטו של אחמד מוכר הפלפל בא לסיומו בעסקת הטיעון שלפיה נגזרו על אחמד 16 חדשי מאסר ו1,500 ₪ קנס. (אני מתכוונת לכתוב על השתלשלות הדברים ועל המשמעויות שהן מעבר לסיפור הפרטי).

על אוטובוס פלסטיני שנסע לפני ביציאה מהמחסום מצאו חיילות שעלו לבדיקה כמה "פושעות": אישה צעירה, חמש ילדות קטנות וקשישה מצומקת אחת שנשארו על מושבן ולא ירדו בפתח המחסום כמחויב לחוקי הכיבוש. הן הורדו מהאוטובוס ושולחו לאחור כשאיש אבטחה שזינב אחרי הזקנה שרגליה בקושי נשאו אותה, נופף בידו וצעק:"יאללה, יאללה,... רוכי, רוכי!".

צילמתי.  תשומת הלב של כל לובשי המדים הופנתה אלי:"תני לי את המצלמה!" פקדה חיילת. סירבתי. "תמחקי את כל מה שצלמת עכשיו" המשיכה. גם לזה  סירבתי. "תעמדי בצד ותחכי רגע. אני מבררת". חניתי בצד ועמדתי לצד הרכב. החיילת שאחזה בתעודת הזיהוי שלי טלפנה למפקדה.חיכיתי. הרגע לא נגמר לא אחרי דקה וגם לא אחרי חמש דקות. כולם היו עסוקים בי, גם כשהגיע אמבולנס בצפירות נואשות המשיכו להתעסק בענייני. הלכתי לעבר האמבולנס, חלפתי על פני מאבטח שניסה לחסום בפני את הדרך וגם צעק:"את רואה, את מעכבת את האמבולנס!" (טוב שיש את מי להאשים). שמעתי מהנהג שהמקרה דחוף וקשה. אבל הם עדיין טיפלו בענייני, רק שהגיע למקום שוטר שהוזעק ע"י החיילת והורה לה להשיב לי את התעודה ואיפשר לי להמשיך בנסיעה באה לסיומה עוד סאגה מטופשת שמקורה בשיכרון כוח משולב באי ידיעת החוק של לובשי המדים.