קלנדיה, יום ו' 12.9.08, בוקר

יום שישי השני של הרמדאן  9:30 – 13.30

ההוראות וההיערכות היו כמו בשבוע שעבר. מעבר חופשי הותר רק לגברים בני חמישים ומעלה ולנשים בנות 45 ומעלה ולילדים. משום שהמוסלמים, בניגוד ליהודים, אינם מעברים את השנה שוחרר חודש הרמדאן מחיבורו לחודש תשרי ועבר לחודש אלול, וכך לא מתנקשים עוד הוראות המעבר לימי שישי של הרמדאן עם הוראות הסגר הכללי לכבוד החגים היהודיים ובאמת מי שהגיע לגיל הנכסף עבר. נותרו כל הצעירים מדי שאין להם שום סיכוי להתפלל באל-אקצא.

אישה צעירה, בעלת אזרחות אמריקאית, חזרה בוכה מהחיילים שחסמו את דרכה. "איזו דמוקרטיה זאת?", שאל בעלה הכועס. אישה שחסרו לה שבועות מעטים ליום הולדתה ה-45 ניסתה וביקשה, אך החיילים בדקו בקפדנות את תאריך הלידה המדויק. נשים מתחת לגיל 45 ניסו את מזלן תחילה בקצה האחד של המחסום ואח"כ בקצהו השני, לשווא. חלקן התיישבו על סלע או קוביית בטון ופתחו ספרי קוראן ותפילה. אם מתעלמים לרגע מסביבת המחסום זה לא נראה כל כך שונה מסידורי התפילה וספרי התהילים מהם נשים דתיות יהודיות רבות מתפללות באוטובוסים ובחדרי המתנה – אך יש להניח שרובן לא היו אוהבות את ההשוואה.

מחסום קלנדיה היה חסום מהצד של ג'בע מהכיכר בה מתפצל הכביש לנתיב למחסום ולנתיב לרמאללה ומהצד של רמאללה מהפילבוקס החיצוני בחומה. בעקבות כך לא הייתה גישה למגרש החנייה ואוטובוסים, טרנזיטים ומכוניות פרטיות חנו בכל מקום אפשרי בצדי הדרך לאורך כמה מאות מטרים. גישה לסככת המחסום, הצל היחיד בכל האזור, הייתה רק למי שעבר את הבדיקות. כך עמדו האנשים שמשש בבוקר לא אכלו ולא שתו שעות בשמש.

בצד של ג'בע הייתה שורה של כעשרה חיילים שבדקו את תעודות הזהות, וכעבור כמה עשרות מטרים, בכניסה למגרש החנייה, התבצעה עוד בדיקה. על חומת המחסום עמד צלף. בצד הזה היו כל הזמן לא יותר מכמה עשרות אנשים. קבוצה של נשים שלא הורשו לעבור חיכתה בצד במהלך שעות בתקווה שרוע הגזרה ישתנה. הוא לא השתנה. לחיילים הפריעו הנשים שלא השלימו עם המציאות. "אחורה, אין לי כוח אליכם", צעק אחד, "חבל על הזמן", הוסיף אחר. שני ג'יפים צבאיים פילסו לעצמם את הדרך שהנשים כבר פינו בעזרת הגבהת רעש המנוע וידיים מנפנפות עצבניות של הנהג.

בצד של רמאללה היו הרבה יותר אנשים. ב-10:00-10:30 היו כמה מאות, ביניהם גם כמה עשרות צעירים שבינתיים רק הסתכלו והסתובבו, אך אולי ירצו עוד מעט להתעמת עם החיילים. ארבעה צלפים היו מוצבים בזוגות על חומת המחסום, ושורה דחוסה של חיילים, אחד על השני, עמדה מול האנשים שביקשו לעבור. שורה שנייה, פחות דחוסה, עמדה כמה מטרים יותר פנימה, כעמדת בדיקה שנייה. הייתה תחושה שכל רגע זה יתפוצץ. עם זאת, עברו במקביל המוני אנשים, בשלב מסוים נתנו כנראה בבד אחד לקבוצה גדולה לעבור ועשרות רצו אל עבר מגרש החנייה לבדיקה האחרונה – השלישית – בתוך המחסום. מסורבי המעבר שהתקרבו אל החסימה מהצד הפריעו לחיילים ונדחפו שוב ושוב אחורה. עמד שם גם גבר, כנראה בשנות החמישים לחייו, בעל תעודה כחולה (הוא הראה אותה לחייל). הוא יכול היה לעבור, אך הוא לא רצה. הוא רצה להיות עם אלה שנאסר עליהם להתפלל באל-אקצא ולהצטרף למחאתם. לחייל שרצה לסלק אותו אמר: "אני עומד כאן, אני לא עובר על שום חוק". לרגע החייל התרצה, אך כאשר בא שוב לגרש כמה צעירים דחף גם את האיש שהיה יכול להיות אבא שלו. חייל אחר גירש ילד שהגיע לו בקושי עד למותניים עם מבט מלא כעס, שאולי המבט לבדו יסלק את הילד. נשמעו קריאות "תנו לעבור". שורה של חיילים נכנסה מבין הממתינים בניסיון להרחיק אותם יותר.

לקראת 11:00 המצב נרגע. רבים עברו בינתיים, נותרו מאה-מאתיים איש. עכשיו הסתפקו בשורה אחת של חיילים בודקים. באמצע מגרש החנייה הריק עליו הגיעו טיפין-טיפין אלה שהורשו לעבור עמד חייל עם מגפון, וכל פעם שראה אישה מתקרבת צעק דרכו בערבית: "נשים לצד שמאל". הנשים נשלחו לעקוף את סככת ההמתנה מבחוץ, ואז הועברו דרך קרוסלה אל עמדות הבדיקה, בעוד הגברים עברו את המחסום בדרך ה"רגילה" דרך הכלובים, הקרוסלות ועמדות הבדיקה.

ב-11:45 סגרו את המעבר, כי ממילא כבר לא יגיעו בזמן לאל-אקצא. אך מה לעשות שבכל זאת חשוב לאנשים שכף רגלם תדרוך על אדמת אל-קודס. במיוחד הנשים דחפו יותר ויותר שיתנו להן לעבור. חייל אחד הסתובב כבר עם רובה שלוף ורימוני הלם באפוד. המג"ד אמר חצי שעה קודם שישתמשו בתחמושת "לפי הצורך המבצעי". לבסוף החליטו לחדש את המעבר, אך נותרו כמאה, אולי 150, שלא היו בגיל ה"נכון". בצל החומה עמדו כמה צעירים מג'נין. בשלוש בבוקר יצאו מעירם, בשש-שבע הגיעו למחסום. המרחק בין ג'נין לירושלים משהו כמו מאה ק"מ, אך נוכח המחסומים בדרך הנסיעה לוקחת שעות. כשלושים אוטובוסים יצאו מג'נין, רובם מבוגרים שאכן עברו. הצעירים קיוו שאולי בכל זאת יצליחו להיכנס עם כולם. אך במקום חומות העיר העתיקה נאלצו להסתפק בחומת ירושלים המודרנית.

לחצו כאן לצפות בסרטון וידאו של האירועים.
ככל שהזמן התקדם איבדו החיילים את הסבלנות עם מסורבי המעבר שהתעקשו להמשיך לעמוד מולם. שוב ושוב הם דחפו נשים אחורה, אחזו בהן בגב או בזרוע. אחדות השמיעו צעקות מחאה. לקראת 12:30 התחילו יותר ויותר אנשים לעזוב, אולי כדי עוד להספיק לתפילה במסגד הקרוב. כמה עשרות נותרו במקום. איש מבוגר בלבוש מסורתי עלה על סלע ונשא דברים. חייל כיוון מצלמה מורכבת על הרובה אליו כדי לתעד את מי שגילה מנהיגות והשמיע אולי דברי הסתה.

ב-12:45 התחילו להתפלל בהנהגת המטיף, ארבע שורות של גברים ושתי שורות של נשים, מול קוביות הבטון, ממש מתחת לאף הצלפים, גדרות משטרתיים משני הצדדים, כל המצלמות מכוונות אליהם. בין המתפללים היה האיש שלא רצה להשתמש בזכותו להיכנס לירושלים כשאחרים לא נכנסים. 10-15 צעירים שהיו כאן כבר כל הבוקר לא התפללו, אלא עמדו בצד. אחד הצלפים כיוון אליהם, כאילו למשחק, את הרובה. "מה?, מה?", צעקו ונסוגו לרגע אחורה. אח"כ עשו תנועות בעקבותיהן שני חיילים יצאו לקראתם והרחיקו אותם. תוך שנייה הם התקרבו שוב.

ב-13:00 הסתיימה התפילה. כ-15 נשים עמדו עדיין מול החיילים וביקשו לעבור. החיילים התחילו לאסוף את הגדרות. ב-13:15 יצאו כעשרים חיילים עם רובים שלופים ממגרש החנייה אל כעשרים-שלושים אנשים שעוד היו במקום והרחיקו אותם. הצעירים עמדו מטרים ספורים לפני החיילים. "עוד מעט יזרקו אבנים", אמר אחד החיילים. לא זרקו. בולדוזר הזיז שתי קוביות בטון כדי לפתוח את הכביש למגרש החנייה. החיילים נסוגו, הלכו אחורה עם הנשק מכוון אל הקהל שלא יעיזו להתקרב בסנטימטר.

ב-13:25 מתחו סרט לרוחב הכביש המוביל אל המחסום. עוד מבצע רמדאן הסתיים. מגשים של מאפיית אנג'ל עם ככרות לחם טריים הועברה. רובה הצלף חסר העבודה היה מכוון כלפיהם.

מאוחר יותר התברר שבכך לא הסתיימו אירועי היום. צעירים גרמנים שעברו במחסום לקראת 15:00 דיווחו שהיו המוני אנשים שחזרו מהתפילה, מתישהו נזרקה אבן והחיילים נכנסו לקהל עם רובים שלופים. המצב היה על סף פיצוץ, אם כי בסופו של דבר נמנעו מלירות. יכול להיות שכדאי להיות שם גם בשעת החזרה מהתפילה.