דרום הר חברון, חברון, סנסנה, יום ג' 2.12.08, בוקר

0630  1030

חברון

היום זכינו לחוות על בשרנו את מה שהפלסטינים חווים על בשרם יום-יום, שעה-שעה, לילה-לילה, אלימות מעשה ידיהם של האנשים שאומרים שהם באו לחיות בבית "השלום", הוא בית המריבה. וכל זאת בחסות המתיישב החדש שם, הלוא הוא ח"כ ניסים זאב מש"ס שהיה שם, ראה ושתק. 

בשעה שבע עשרים וחמש נסענו בדרכנו למחסומים של העיר חברון – מחסום בית המרקחת, מחסום תרפ"ט, מחסום תל רומיידה, מחסומי מערת המכפלה - אל כל אלה לא הגענו היום. עבורנו זה המסלול הקבוע שלנו כמשמרת של מחסום ווטש. על מנת להגיע למחסומים האלה אין ברירה אלא לעבור בכביש היחידי המוביל מקרית ארבע לחברון – כידוע לכל זהו כביש אפרטהייד, למכוניות פלסטיניות אין אישור לעבור וכנראה גם לא לרכבים של שמאלניות. בעודנו נוסעות בכביש אנחנו מבחינות בהתגודדות של מתנחלים על הכביש ובשלושה חיילים שעומדים שם לצידם. מהצד של בית המריבה עומדים עוד המוני מתנחלים שחלקם מסתובבים עם מסכות שחורות על הפנים, או עם כובעי גרב, לחלקם יש ביד כלי נשק מהסוג של מלחמת אבנים - אבן גדולה קשורה בחבל על מנת להגביר את כוח הזריקה או רוגטקות. על השלט שמוביל לבית המריבה הדביקו פוסטרים חדשים - מעבר לבנים / מעבר לבנות. הכביש הוא החלק של הבנים. הכביש כולו מלא בזכוכיות ובאבנים. א' הנהג שלנו עוצר את הרכב – הוא  מפחד לעבור כי אולי יהיו פנצרים, לכן אני יורדת מהרכב לבדוק האם אפשר לעבור. אני לא מספיקה להגיע לכביש ומטח אבנים נזרק עלי. עופר אוחנה המתנחל המאיים מגיע עם המצלמה, אני מבחינה בפרצופו של ח"כ מש"ס ניסים זאב ועוד רבנים שעומדים בין המתנחלים המתגודדים למעלה. הם לא עושים דבר כדי למנוע את זריקת האבנים.
אני חוזרת מהר לטרנזיט ונכנסת, החייל היחידי שמגיע אלי מסנן לעברי 'בבקשה תסתלקו מהר'. מטח האבנים נמשך, ציפי  מתכופפת בתוך הטרנזיט, א' נוהג מהר ברברס כדי להימלט החוצה מחברון. ואז מגיחה מכונית פונטו לבנה, הנהג הוא דויד,  הדובר באנגלית של היישוב היהודי בחברון. הוא נוסע עד אלינו וממש מגרש אותנו עם המכונית. כל אותו זמן ממשיכות אבנים להיזרק אלינו – סדר גודל של לפחות 20 אבנים גדולות. הצלחנו להסתובב וברחנו משם. לא הלכנו להתלונן במשטרת חברון כי היא ממוקמת בגבעת האבות - עוד שכונה של מתנחלים, ה"אדמור" איתמר בן גביר גר שם, ושם לבטח היינו זוכות למטר אבנים נוסף. המועקה הנפשית ממעשי האלימות הללו רק גוברת כל פעם מחדש, והבושה שמכרסמת – איך אפשר כך לחתור מתחת לאושיות הכי בסיסים של חיי אומה. שלא לדבר סתם על כך שהם כולם אנשים שזכות קיום בכבוד לאדם באשר הוא  אדם לא ברורה להם. הטרור שהם מפעילים הוא כל כך ברוטלי ואכזרי.  בדרך יצרנו קשר עם רעיה ודרכה ובעזרתה עם כל אנשי התקשורת שאנחנו מכירים.

בדרך הביתה עצרנו במכולת  של צומת זיף  - וסיפרנו לבעל המכולת מה שקרה לנו – היינו ממש נסערות -  והוא: "לנו זה כך כל הזמן" – ציפי ואני חוזרות למקום שאפשר בו בשקט להיות בנות יענה – אז מה אם ככה המתנחלים מתנהגים זה עוד אייטם לחדשות, אפשר להדחיק.....

למזלנו הגדול הטרנזיט נפגע בעיקר בפח ובמראה קצת – הזכוכיות לא נשברו  -  לפני שהגענו הביתה עצרנו במשטרת העיירות להתלונן.  זהו.

מעבר סנסנה-מיתר
ברבע לשבע אין פועלים, כשאנחנו חוזרות בשעה רבע לתשע עוד לא יצאו ששת האוטובוסים של משפחות האסירים. הפועלים עברו ללא בעיות, אבל לבדוק 6 אוטובוסים מלאים לוקח זמן.  פריקת החול מהמשאיות מתנהלת ללא בעיות.