א-ראם, ג'בע (ליל), עטרות, קלנדיה, יום ב' 1.12.08, אחה"צ
. המשכנו בצד הישראלי של החומה למחסום עטרות. בדרכנו לגבעת זאב ספרנו 42 רכבים בתור של עטרות. כשששבנו על עקבותינו, נעמדנו בתור של 50 מכוניות ולקח לנו רבע שעה לעבור את המחסום. משם המשכנו לקלנדיה.
15:45 קלנדיה: 2 מסלולים היו פתוחים, אחד היה מלא והשני ריק. לא היו תורים בסככה הצפונית.
התברר שהמחסום עבד בנוהל של תור אחד למחזיקי תעודות כחולות ותור אחר למחזיקי תעודות ירוקות בלבד. התור של תושבי ירושלים היה עמוס. טלפנו למהדי שלא ענה, אז טלפנו לדניאל שאמר שיבדוק את הנעשה. דניאל אמנם לא חזר אלינו אבל תוך זמן קצר התקבלו בעלי תעודות כחולות בשני המסלולים.
במחסום הרכבים לא היו תורים אך ראינו מרחוק שהתור במחסום עטרות ממשיך להתארך.
16:00: בחזרה במחסום הולכי הרגל שני מסלולים המשיכו לעבוד אבל עקב התגברות התנועה התורים התארכו קצת ובשעה זו היו כ-20 איש בכל אחד מהתורים ונוצר תור של עוד כ-20 איש בסככה. כעבור זמן קצר מספר האנשים הממתינים פחת והתורים זרמו יותר מהר.
16:30: בעקבות דיווח מהשבוע שעבר על מחסום פתע בדרך לביר נבאלה החלטנו לנסוע לראות מה נעשה שם. הדרך לביר נבאלה הייתה פנויה ולא מצאנו מחסום.
חזרנו לירושלים דרך מחסום ליל, שם התנועה זרמה.
במחסום חזמה היו תורים ארוכים שהגיעו עד הכניסה לכפר.
כיוון שהיה עוד מוקדם, החלטנו לבקר את סוכת האבלים של משפחת קורד בשיך ג'ראח. הרבה שכנים וילדי שכנים הסתובבו סביב האוהל האבל. אום כאמל הזמינה אותנו לשבת אתה וספרה מה עוללו לה ולמשפחתה המתנחלים שבחסות מערכת המשפט הישראלית גרשו אותם מביתם ואיך גרמו למותו של בעלה, אבו כאמל. היה מאד עצוב לראות את סבלה של האשה האצילה הזאת ולשמוע שוב על אי הצדק המשווע הנהוג בארצנו.