דרום הר חברון, חברון, סנסנה, יום ה' 20.11.08, בוקר

6:45-11:30

6:45 – מחסום מיתר

בחנייה בצד הישראלי פועלים רבים ממתינים להסעותיהם. בצד הפלסטיני ריק.

4 משאיות מחכות בצד הפלסטיני לפריקה.

כביש 60

שוב אנחנו מתפעלות מהפשטות של הנסיעה כעת ביציאה מסמוע. מעניין היה לקבל את האינפורמציה הנוגעת לכמות המשאבים הכספיים שהצבא משקיע בלהרוס כבישים ולבנותם מחדש (כפי שנעשה פה).

דורה אל פאוור – פתוח. תנועה ערה של רכבים ואנשים בצומת. תלמידים רבים צועדים בצידי הכבישים לבתי הספר.

חברון

במהלך סיורנו נפגשנו 4 או 5 פעמים עם סיור משטרתי שכל הזמן נע בין מערת המכפלה ותל רומידה. המשטרה מתגברת כוחות. אין תור של ילדים בתל רומאיידה ואנחנו מניחות שזה מכיוון שהחיילים לא ממש בודקים.

החיילים בעמדה מדברים על צו אלוף כלשהו. לא ממש יודעים להסביר מה הוא אומר. לא ממש אסרטיבים לגבי כך שלא נעלה. אנחנו צועדות במעלה הגבעה ומדברות עם השוטרים היושבים ברכב. מסתבר שיש צו של האלוף האוסר כניסה של ישראלים לשטחי H1.

הבית של עיסא נראה שקט. חלק מעצי הזיתים לא נמסקו.

גם בסמוך למדרגות לבית הספר קורדובה אומר החייל משהו על צו. גם הוא לא יודע בדיוק את משמעותו וגם ממנו אנחנו מתרחקות לאט תוך הסבר מדוע אין ביכולתו לעכב אותנו.

אנחנו צועדות במורד רחוב השוהדא הנטוש והשומם. קרוב לכניסה לפלוגה ניגש אלינו סג"מ ומבקש שנעוף מהמקום. כן, כן, כך הוא פותח את דבריו עימנו. אנחנו מסבירות שאנחנו לא חיילות תחת פיקודו ושאם הוא רוצה לדבר איתנו הוא מוזמן לעשות זאת בנימוס. והוא אומר משהו לגבי האמון: לו אנחנו בטח לא מאמינות ושאנחנו מאמינות לערבים. אנחנו אומרות שאנחנו מאמינות לאנשים ישרים והוא לא נראה אחד כזה. הוא ממשיך לנהוג בגסות ובחוצפה. צעיר, לחוץ וחסר מעצורים ודורש שוב שנעוף מהמקום. ברגע שאני מוציאה מצלמה הוא נכנס לג'יפ הצבאי ונעלם בנסיעה. אישה עם עגלת תינוק נכנסת לבסיס.

בסמטה הפונה לשכונת שפירא מנקה רחובות בעל עיניים מלוכסנות. (גם בחברון המנקים הם עובדים זרים?!)

גם בעמדת מג"ב הסמוכה למערת המכפלה מנסים החיילים לעכב אותנו. גם להם יש משהו לומר על צו אלוף מסתורי ונעלם. אחד החיילים נראה צעיר במיוחד ומחליק בלשונו "יש איסור כניסה לשמאלנים". אני מבקשת לתעד אותו אומר את זה. הוא מתבלבל. נראה לחוץ. מסתבר שהבחור כלל לא יודע מה זה H1 ו H2. אנחנו שואלות איך זה שהוא מוכן לשמור אם אין לו מושג איפה הוא, מה הוא עושה פה, ומה קורה. הוא נראה מאוד מבולבל והחייל לידו מנסה להסביר את התחלקות הלשון שלו ואף מרגיע אותו. אנחנו ממשיכות ללכת. בחנות החימר הסמוכה מתלונן המוכר על המצב הכלכלי. הוא מספר שהמתנחלים מפחידים ומאיימים על התיירים המעטים שכבר מגיעים למקום לבל יקנו מוצרים מחנותו כי הכסף הולך לחמאס. המוכר מתלונן גם על המוסיקה מבית גוטניק המחרישה אוזניים באופן יוצא מן הכלל היום.

שלושה אוטובוסים של תיירים הנראים אמריקאים חונים במקום ואנחנו רואות עשרות מהם יוצאים מהמערה.

אנחנו פותחות בשיחה עם שלום, המוכר בבסטה שהוקמה סמוך ליציאה מהמערה. הוא מצטער על כך שאנחנו נותנות עזרה לאויבים ולא לבני עמנו. שיחה קצרה, הסיסמאות הקבועות (באופן מפתיע הוא גם מוכן להקשיב ונראה מאוד נרגש מהשיחה עצמה) ואנחנו עוזבות את המקום. לשכנע אותו שלא כל הערבים רוצחים צמאי דם כנראה שלא נצליח.

במחסום מערת המכפלה מעכב המגבני"ק שני פלסטינים. גברים בגילאים 45-50. הוא קורא לעברם 'שבב' (נערים צעירים). אני מסבירה לו את משמעות המושג והוא מקבל את דברי. התעודות נלקחות לבדיקה. אחרי 15 דקות אחד הגברים מתייאש ופשוט מתחיל ללכת מהמקום. החייל קורא לעברו. שני החיילים מתעוררים ומתחילים לצעוק לעברו שיעצור. בעוד אני חושבת לעצמי, מה יקרה אם כל הפלסטינים שלוקחים להם את התעודות פשוט ילכו מהמחסום וינטשו את זהותם, החיילים ממשיכים לצעוק ואחד מהם כבר עושה קולות של מבקש, קצת מתחנן. מנסה לשכנע את הפלסטיני שיש לו סיבה להמשיך להמתין במקום. הפלסטיני מתרצה. תוך שתי דקות חוזרות שתי התעודות לבעליהן ושני גברים עוזבים את המקום.

בטרמפיאדה לידינו עומד אדם דובר אנגלית. משתייך לקבוצת התיירים שהגיעה למקום. מספר משהו על כך שמשרת בצבא האמריקאי והוא צריך לחזור לטקסס. כשאנחנו עוזבות את המקום הוא מודה לנו בחיבה. מסקרן אותי לחשוב איך מסבירים לתיירים האלה את ההרס, השממה והחורבן בעיר. איך מסתירים מעיניהם, כמה צריך להתאמץ כדי לא לראות, לא לשאול שאלות. הרי כל מה שהוא ראה זה את מערת המכפלה. הוא בכלל לא מבין מה הולך ואיפה הוא נמצא.

שני מערבלי בטון של חברת שפיר נעצרים לידנו. הנהגים, ערבים ישראלים, מבקשים להגיע לתל רומיידה. אנחנו מסבירות את הדרך ומוסיפות הערה על כך שחבל שהם עוזרים ליהודים לחזק את ההתנחלות בעיר על חשבון בני עמם הפלסטינים. הם פוטרים אותנו בהנפת יד של "מה לעשות, צריך להתפרנס" ונוסעים.

כל החנויות במעלה הרחוב לכיוון בית המריבה סגורות. הפלסטינים חוששים כנראה לרכושם והם יודעים למה. בלילה התפרעו המתנחלים בסביבת בית המריבה. הם פצעו חייל (שפכו עליו טרמפנטין) וניקבו גלגלי רכב משטרתי. אם תהיתם – אין עצורים.

בסביבת בית המריבה לא נראה שקורה משהו יוצא דופן. כמה נערים בכניסה לבניין. 6 רכבים צבאיים וכמה עשרות חיילים (רובם מג"ב) נמצאים בסמוך לבית. הכל נראה די רגוע. מצבות נוספות בבית הקברות חוללו ורוססו בגרפיטי. על קיר המסגד הסמוך צוירו מגני דוד ורוססה כתובת. כשאנחנו מגיעות למקום כבר קשה לזהות מה היה רשום כי חיילים צובעים את הקיר. המתנחלים הורסים והחיילים צובעים (תמונה משמאל). מעניין מי מממן את הצבע ואת שעות העובדה.
אנחנו פוגשות את רוני (מפקד מג"ב באזור) וקצין בשם משה (מנהל אזרחי) שמשוחחים עימנו. אנחנו שואלות לגבי ההרס במקום. הם אומרים שעד שהכוחות הגיעו בלילה כבר אי אפשר היה למנוע את ההרס (והרי לא חשבנו אחרת). הם לא נראים נרגשים במיוחד וגם לא נראית תכונה רבה באזור. אף אחד לא חושב לעשות שימוש במצלמות שהוצבו על גג הבניין במטרה לתעד פלסטינים משליכי אבנים.

אנחנו לא יוצאות בתחושה שמדובר באזור מתוח או מסוכן. בטח שלא בתחושה שהמקום עומד להיות מפונה או שינקטו איזה שהם צעדים נגד המתנחלים האלימים המחבלים ברכוש.

באסם לא בחנותו ואנחנו גם לא רואות אותו באזור.

בסמוך לבית המריבה נופצו זכוכיות של כמה בתים (תמונה מימין). אנחנו מוזמנות להיכנס לאחד מהם. בית משפחת ג'אברי. בחדר הילדים הפונה אל הכביש נופצו הזכוכיות בכמה מקומות שונים. הזכוכיות עדיין פזורות על הרצפה. גם האבנים שנזרקו עדיין במקומן. ההרס גדול. אנחנו מתעדות ואף יוצרות קשר עם 'יש דין'. המשטרה, מספרים הפלסטינים, הגיעה שעתיים אחרי שיצרו עימה קשר. תלונות או עדויות לא נגבו מהם. הם נראים מיואשים ולא נראה שמשהו יגרום להם לעשות את המאמץ של לגשת למשטרה ולהגיש תלונה. למה לטרוח? הרי ברור שדבר לא ייעשה. הרי בסה"כ מדובר בכמה עשבים שוטים מקרב המתנחלים.

10:00 – טוואני

הגענו לכפר בעקבות אירועים שהתרחשו ביום שבת. למרות האיחור בתגובה התקבלנו ע"י ג'מאל בשמחה. הוא סיפר לנו על ההתרחשויות של סופ"ש הקודם.

3 חקלאים מטובה יצאו לרעות את עדריהם בליווי של שני מתנדבי CPT. חמישה עשר מתנחלים רעולי פנים הגיעו מהגבעה של מעון. הם הכו אותם וזרקו עליהם אבנים. ברשותם היו גם סכינים והם דקרו את אחד המתנדבים ואת אחד החמורים. החמור השני נלקח ונמצא שעתיים אח"כ מת באחד הוואדיות. כוחות המשטרה הגיעו אחרי שעתיים שלוש וזאת למרות שנוצר עימם קשר ברגעי האירוע. כמובן שדבר לא נעשה. החיילים והשוטרים העמידו פנים של מחפשים אשמים או את הסכין אבל בסופו של דבר אין חשודים ואין עצורים. למרות שבידיהם של המתנדבים תיעוד של האירוע ולמרות שניגבו עדויות לא נעשה דבר וכל הנערים הפורעים מסתובבים חופשיים.

לתחושתי הם נעשים אמיצים יותר ויותר מפעם לפעם. החוק לא חל עליהם והם חופשיים לעשות כרצונם. בסופו של דבר העצורים היחידים יהיו הפלסטינים שגם ככה נאלצים לשלם את הנזקים מכספם.

ג'מאל מצטער על כך שהישראלים לא מגיעים מספיק ואף ביקש את עזרתנו.