בקעת הירדן

סיכום: בקרנו אצל שתי משפחות של בדואים שמתגוררות לצד העיירה פסאיל. 
לשתי המשפחות הרס הצבא, זו הפעם הרביעית, את מגוריהם. 
 

ההריסות עדין מונחות בשטח.

ב-6.12, הגיעו כ-50 חיילים, לפי תיאור אחד הנפגעים, עם D9 או כלי משחית אחר, בשעה 9 בבוקר, ללא נייר מודפס, ללא התראה מוקדמת, הוציאו אותם ממה שהיה מגורים (אוהלים) והרסו עד היסוד את הקיים. מגורים + מטבח.

למשפחה אחת, זוג הורים ו4 ילדים בגילאי 3-8 נתרם אוהל קטן, (ר' דוח של דפנה מלפני כמה ימים) והם מצפים לנס שיצניח אוהל מגורים אמיתי. בינתיים עברו אצלם הצלב האדום ולא חזרו, והם עדין מחכים.

בעבר גרו במקום בני משפחה נוספים, אך הם נטשו ועברו לאזור בית לחם. בדיוק לפי תוכנית הכובש. הנשארים, הם החלק החלש ביותר במשפחה, לא נמצאה בהם היכולת לעזוב ואין בהם הכח להישאר. חסדי שמים או מקורות אנושיים לא ידועים אולי יגיעו וישנו את המציאות לטובתם. אינשאללה.

המשפחה השניה, אם וילדיה, להם הרסו את המטבח. עד היסוד. "הביאו סכינים וחתכו את הבד לחתיכות קטנות", כדברי האם. וחיוך על פניה. הילדים מציירים על האוהל של המגורים בעפרון פרחים וריבועים ועוד פרי דמיונם. איברהים שאל אם הבאנו משחקים. ולא. לא הבאנו. נביא בפעם הבאה. התרנגולות וגורי החתולים מתערבבים בהריסות, בין כלי המטבח, ושאריות הברזלים שמצטברים בין הריסה אחת לשניה.

אוהל המגורים מקרין בטחון של רגע. מסודר ונקי עם שטיחים, מזרונים מעורמים בפינה והחיים נמשכים.

היום חג הולדת הנביא מוחמד. בתי הספר סגורים. הילדים ב"בית". מסתובבים הנה והנה. עדר הכבשים של המשפחה המורחבת שחוזר ממרעה משמש להם שדה משחקים.

לשאלתנו מי מטפל בהם משפטית, נאמר שיש משרד עו"ד מירושלים, מואססת אלקודס, איש מהם לא הגיעו למקום ולא ברור מה הם עושים לטובתם. דוד זקן שגר לידם אחראי על הקשר עם המשרד.

העצם הכי קבוע הוא העץ הירוק. הוא תמיד שם. אפשר לשבת תחתיו בשמש אך לא בטוח שמשמש מסתור מהגשם בחורף. 

סרטון וידאו 

לצד המראות והמצוקה הנוראית עולה השאלה האם אנחנו, כעדות, כנמצאות במקום, שומעות ורואות, מה תפקידנו? האם מספיק לרשום דוח ולחזור הביתה? האם להשכב על הכביש? האם לפתוח את חשבון הבנק שלנו? האם לצרוח לאללה? האם משהו ישתנה בעקבות מעשינו או אי מעשינו. האם נישן בלילה בשקט?