קלנדיה - יום השישי הראשון לחודש הרמדאן
תחילה הייתה המקוננת.
רגליה עגנו לצד עמדת החיילים, במקום שלחוקי היום הזה מכאן והלאה אסורה עליה ההתקדמות, בידה הקוראן ובפיה מספד לילדי עזה הנטבחים.
הצעקה הייתה פרטית וציבורית באותה העת.
ולא היה דבר מלבד דברי הנהי העוצמתיים של האישה, כי אלו ששם הם בלבם של אלו שכאן.
העצב היה שרוי על פני האנשים כולם. הילדים הטבוחים בעזה כבר לא נספרים ביחידים, לא בעשרות ולא במאות. גופותיהם נספרות באלפים. שורות שורות הם מוטלים בשם נקמה שאין די לה.
במרחב הציבורי שמחוץ לגזרת המחסום נכחו בעיקר הריקנות והצער.
בשנים קודמות באותן השעות היו נתיבי המעבר, במתקן שבמהותו הוא קורלס, צרים מלהכיל את אלפי בני האדם שהתדפקו על שערי ירושלים בדרכם לאל-אקצה לשם קיום מצוות דתם.
הפעם נדם המקום ונעלם ההמון.
מעטים הגיעו. בדיקת התעודות הייתה קפדנית ומדוקדקת. מי שלא עמדו בתנאי גיל הזיקנה או הילדות שהוכתבו ע"י השלטון סולקו בבושת פנים.
השנה לא הייתה ההפרדה המסורתית שנוהג השלטון בין גברים לנשים, מנהג שבכל השנים תמהתי אודותיו ושאלתי למה רק בחודש אחד בשנה מתחשב השליט בצנעת הנשים, הנה יצא המרצע מהשק ונחשפה האמת, כי המהות היא אחת ואין בלתה והיא עניין של שליטה ולא של מוסר.
בתמונה: אחים שעל פי מראם ותעודתם בוגרים מגיל עשר, הם והוריהם שטרם הגיעו לגבורות, נאלצו לסוב לאחור.
החיוכים על פני מכרים נדמו יותר למחווה של נימוס מאשר לחיוכי שמחה.
כמו שאמר לי מוחמד, מכרי מזה שנים רבות שמתפרנס מנהיגה במונית: "אין כלום, אין עבודה, אין פרנסה. הדלק ביום עולה לי יותר ממה שאני מרוויח ביום".
ואי אפשר היה שלא להבחין באדם שישב כל העת בבדידות לצד הכביש מרוכז בקוראן, כי הוא וכמותו וכולם מעידים על מהות המשפט הנישא בפי מנהיגי ישראל ומופעל בידי הצבא לשלוחיו, כל שמתרחש בקלנדיה ביום השישי לרמדאן הינו מראה לחופש הפולחן שנהוג כאן.
