ג'ובת א דיב - הנשים הנפלאות הביאו לכפרן חשמל ומים זורמים, ועוד ידן נטויה.

סיור בג'ובת א דיב

"התעוזה, הנחישות והיצירתיות של נשות ג'ובת א דיב ניבטות מכל עבר. היכן שהגברים נכשלו, הן הצליחו. הן הצליחו לסלול כביש אל הישוב, לחבר אותו לחשמל ולמים, להקים בו עסקים קטנים ועל הדרך לרומם את הביטחון העצמי של תושביו."

כך מתחיל מאמרה של נטע אחיטוב אודות ג'ובת א דיב, שעורר אותנו להכיר את הנשים הנפלאות, שהביאו לכפרן חשמל ומים זורמים, ועוד ידן נטויה. נסענו אל הכפר השוכן בקרבת ההרודיון . קצת תעינו בדרך ובסופו של דבר הגענו. כמובן, שקבענו מראש עם אחת הנשים, שמיד עם בואנו לקחה אותנו לסיור במרפאה ולשדה החשמל הסולרי, שהוקם עוד בנובמבר 2016 , בסיוע  Comet Me - (ארגון ישראלי־פלסטיני, שמסייע לקהילות, שמנותקות מרשת החשמל ו/או המים המרכזי לקבל אנרגיה סולארית ומים נקיים באמצעים סביבתיים, וארגון 'במקום' .

את הכתבה המלאה של נטע אחיטוב, ניתן לקרוא בלינק המצורף:

https://www.haaretz.co.il/magazine/.premium-MAGAZINE-1.7187898

כחצי שנה לאחר ההתקנה סיפרו הנשים, באו אנשי הממשל הצבאי להחרים את הלוחות, בתואנה שלא ביקשו רישוי להתקנה. ממשלת הולנד זעמה וכך גם אנשי Comet Me ובסופו של דבר, בהתערבות ממשלת הולנד והרשות הפלסטינית, הוחזרו הלוחות לאחר כארבעה חודשים. "אלה היו 4 החודשים הכי גרועים בחיינו", אומרת אחת הנשים. לאחר שהתרגלנו לחשמל בבתים היה נורא לוותר על זה.

עוד סיפרו הנשים, שהמים, בעיקר בסוף הקיץ, חסרים ואינם מספיקים לא למקלחות לילדים ובקושי לבישול. טנק מים עולה להם 500 ₪. הבתים בכפר צנועים, הגברים עובדים בישראל וכמעט שאינם בשטח, כך שהעול מוטל על כתפי הנשים הן חינוך הילדים והן הטיפול בבית. כל הכפר מונה 27 משפחות כולן בנות חמולה אחת.  ישבנו על מרפסת ביתה של ע.,  יחד עם עוד מספר נשים ובראשם,  פאדיה, הנראית נערה, ויש לה כבר נכדה. בעודה מספרת עליה, היא מציגה בגאווה את תמונותיה.

הנשים סיפרו, שכולן הגיעו לכפר מבחוץ. חלקן מקרבת מקום כמו זעתרה המרוחקת כמה עשרות מטרים מהמקום, וחלקן ממקומות רחוקים יותר כמו, חוסאן. הבנות כולן עוזבות את המקום. הן מסרבות להמשיך לחיות במקום או להתחתן עם בני המקום, ולכן עוזבות . חלקן לזעתרה הסמוכה וחלקן מגיעות אפילו למזרח ירושלים. הנשים קבלו, שהן מתגעגעות לבנותיהן ולנכדים, ואין ידן משגת לבקרן במקומותיהן החדשים. חלקן רואות את בנותיהם ואת הנכדים בעיקר, כשהבנות מגיעות לביקור, פעמיים או שלוש פעמים בשנה.  גם לבנים בכפר יש בעיית מגורים. הממשל אינו מאפשר בנייה, ולכן מתקיימת הפרדה בין ההורים לבין ילדיהן הנשואים והנשים מצרות על הפרידה.

בביקורינו לקחה אותנו ע. לסיור קצר. היינו בגן הירק האורגני, שמגדלות הנשים, ראינו תרנגולות וברווזים, ומעט עצי זית בקצה הכפר. ע. סיפרה, שאת עצי הזית במעלה ההרודיון שהיו שייכות למשפחתה, אין מאפשרים להם למסוק. המקום הוכרז 'שטח צבאי'. ההתנחלויות (שדה בר וכפר אלדד) שבשכנות, הן   "ידידותיות": לדברי סייר הביטחון שדברנו אתו, אך עדיין לא ניתן למסוק מטעמי ביטחון, בעוד שהפלסטינים עובדים בהן בבנייה, טעמי הביטחון שרירים וקיימים.  ע. סיפרה שהיא ובעלה עלו השנה וניסו למסוק את עצי הזית שלהם וגרשו אותם משם. מיד הצענו ,שאנו נלך ונמסוק את הזיתים. היא ציידה אותנו בשקים ובמגרפה ועלינו במעלה השביל המוביל אל הרכס. לא עברו 5 דקות, והגיע רכב סיור ובתוכו מתנחל. היינו גלויות איתו ואמרנו, שאנו מבקשות לעזור למשפחה לקטוף זיתים. הוא שאל מדוע אינן עושות תיאום עם המת"ק. כשאנו שאלנו אותה שאלה את ע. היא אמרה : זאת האדמה שלי למה אני צריכה לתאם עם מישהו? ובכל זאת נסינו לשכנע שתיצור תאום. כנראה, שנושא המסמכים הוא ענין כאוב והיא סרבה להמשיך בדיון. כשאמרנו ליאר (שמו של הסייר) התעקש, שיש לעשות תאום(תנסיק). בינתיים התפתחה שיחה פוליטית ערה. במהלכה נסינו לתהות על קנקנו ועל דעותיו. הוא התעקש, שבסביבות גוש עציון חיים זה לצד זה ערבים ויהודים בהרמוניה (מלבד  מבת עין). אנחנו מכבדים אותם , הם עובדים בהאחזויות. לשאלתנו מה דעתו על המצב בו קיימים אדונים ועבדים, אמר. הייתי רוצה שישראל תהפוך למדינה שיוויונית. צריך לתת להם את זכויותיהם לרבות זכות בחירה. לתת להם להשפיע על חייהם. האם תהיה מוכן לראש ממשלה פלסטיני? בהחלט כן, אך בתנאי, שהיהודים יוכלו להמשיך ולהתגורר בכל תחומיה של הארץ, בתנאים שווים.  צריך להעלות את שכרם, לתת להם ביטוח לאומי וביטוח בריאות ובכלל לספח את הארץ. ומה יעלה בגורל האדמות שגזלתם? את מדברת אתי על העבר ואני מדבר על העתיד.   הוא אינו מוכן בשום אופן לחלק את הארץ. הרי איני יכול לפעול בניגוד לאינטרסים שלי. בבחירות הצביע פייגלין, גם אם אינו מסכים עם כל דעותיו.

בסופו של דבר עלינו לקטוף זיתים, ולא היו.

כשהיינו במרפאה, מצאנו בה נשים, שעמדו לשוחח עם העובדת הסוציאלית מטעם YMCA בבית סחור. היו עמה מתנדבים מאירלנד, שבאו ללמוד על המקום ועל עבודתה. אנחנו עוררנו את סקרנותם והם שאלו אם מותר לצלם. הסכמנו וסיפרנו להם אודות מחסום ווטש והביקורים במחסומים, בשערים החקלאיים ובכפרים. כמו כן הזכרנו את פרויקט ימי הים ואפילו שוחחנו על מעצרים, ומעצרי ילדים בפרט. הם הקליטו, צלמו ונפרדו מאתנו.  הרופא מגיע למרפאה אחת לשבוע.

ע. הזמינה אותנו לארוחת בוקר, שהכינה במהירות הבזק. ובינתיים התקבצו עוד נשים, שדיברו על חייהן ומשפחותיהן. שתי נשים מבוגרות - מדריכות סיורים בכפר למבקרים הרבים, שמגיעים. יש מעורבות של עמותת 'שינוי' בשיפוצים, המתקיימים בבתים הישנים. יש תכנית להקמת אכסניית אורחים, באחד הבתים העתיקים. באיזשהו שלב לאחר, שהקשבנו והבענו את הערכתנו לפועלן, ספרנו להם על ימי הים ומיד נדלקו עיניהן. מימיהן לא היו בים וכבר הכינו רשימה ודברו בהתרגשות ביניהן. הסברנו, גם את הקשיים (כמו את התקנה החדשה לגבי הכרטיסים המגנטיים שלא ניתן להיכנס לארץ בלעדיהם). בסופו של דבר  אמרנו, שנברר את הפרטים עם התקרב המועד. אינשאללה לא יצטרכו כרטיסים מגנטיים לטיול חד פעמי .