קלנדיה, יום השישי השני לחודש הרמדאן
כלום לא דומה לימי השישי לחודש הרמדאן בשנים עברו.
זה רמדאן שונה ולא בגלל הקורונה.
המראה הראשון מתעתע. כאילו אין המבקשים להגיע לתפילה באל-אקצה.
מראה מעל הגשר רק מגביר את רושם הריק הזה.
לא קל ולא פשוט היה להגיע אל מעבר לשם, אל חזית מחנה הפליטים, אל מה שקרוי בצהלית "השטח האדום".
אפילו אלכס, מפקד העל של המקום, זה שבשבוע שעבר אישר את מעברי לשם, אסר. אלכס אמר שהיום זה מסוכן לך, אמר מאבטח.
שיחק לי המזל ובהתגנבות הגעתי למחוז חפצי, אל בין גברים כנשים שהגיעו מכל רחבי הגדה כשאל-אקצה מחוז חפצם.
ברקע כל שהיה וקרה שם, הן בנקודות הבידוק והן במפגש בין הפלסטינים לחמושים ולרובים, הדהדה הלהבה שהוצתה ובערה בירושלים בליל אמש.
נוכח ההתרחשויות גברה התחושה שהמגפה היא תירוץ.
תירוץ לחסימת הדרך, תירוץ לשינויי קריטריונים, תירוץ לא לאפשר את חופש הפולחן, תירוץ לגסות הרוח, תירוץ לתנועה הדלילה של מי שהצליחו להבקיע בין החמושים בדרכם ליעדם, ותירוץ למילה א-ווארה שנכרזה ללא הרף.
הפעם לא היה הבדל מגזרי. כולם עברו או לא עברו בצדו המזרחי של המתחם.
ספציפית היום גם נשים וגם גברים עוברים כאן, השיב קצין לשאלתי אודות שינוי הנהלים. אני שלא הבנתי גם בעבר למה ההפרדה הזאת, לא הבנתי את המילה ספציפית, אבל זו אולי רק אני.
רק בעלי תעודות כחולות הורשו לעבור בצדו המערבי של המתחם, זה שמוביל לרמאללה, למרות שנשים רבות הצטופפו וחיכו, כי בעבר כאן נשים בנות כל גיל עברו ללא בדיקות עומק.
נדמה שהיו בשטח יותר חמושים ברובים מחמושים בשטיחי תפילה.
היה בליל של כוחות, החל מחיילים/ות, עבור לשוטרים/ות, לשוטרי/ות מג"ב, נציגי/ות מתק ואפילו איש יס"ם. כולם כולם עמדו איתנים למנוע מהנשים לעבור.
אי אפשר היה להתעלם מקריאת אישה נואשת: I want to pray, I want to pray שפילחה את האוויר ומאישה שנשאה ראשה למרום כשפיה לא חדל מלמלמל תפילה חרישיות.